למחרת אני יולדת.
למרבה האירוניה זהו בדיוק יום המשפחה. באמצע הלילה אני מתעוררת ורצה לשירותים. אחרי דקה אני מבינה שזו ירידת מים. אולי כתוצאה מהמאמץ הגופני והנפשי של היום הקודם, ואולי לא.
עד רגע האמת לא ידעתי אם אני בכלל רוצה את ארז בלידה. תהיתי אם לא עדיף שאלד לבד, אחרי שכל ההריון הזה ממילא הייתי בודדה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את הקירבה הזו איתו. לא רציתי שיראה אותי במכאובי, בפגיעותי. גם לא הרגשתי בנוח שיראה אותי במערומי בצורה שכזו, משווה את גופי לשלה בן העשרים. אבל ברגע האמת אני מבוהלת ומפוחדת, רוצה את בעלי לידי.
אני מעירה אותו. ללא שום היסוס. עדיין מורגלת בכך שהאביר שלי יציל אותי. הוא מתקשר לאמא שלו שתבוא לשמור על רותם. אנחנו מתחילים לארוז חפצים, מנסים להיזכר מה צריך להכין לתיק לידה. עם כל הלחץ וסערת השבועות האחרונים שכחתי להכין אותו מבעוד מועד. בטיפשותי לא העלתי בדעתי שאלד בשבוע 38. אנחנו מגבבים זה מעל זה ללא סדר בגדים, כלי רחצה, תוצאות של בדיקות רפואיות של ההריון, תרופות שלי.
"אין לך רשימת לידה?" הוא מנסה לברר.
"נראה לך שהיה לי זמן להתעסק בזה?!" אני כועסת, ואפילו לא נלחצת. בהריון עם רותם נסחבתי לכל מקום עם תיק לידה שלם כבר משבוע 35. ברור שילדתי אז אחרי הזמן.
ארז שותק, מוריד מהרשת רשימה ואנחנו מנסים לעבור על הפריטים בזה אחר זה. כשאנחנו נתקלים בכדור פזיו אנחנו מתחילים לצחוק, פשוט לצחוק. צחוק עגום של אנשים שחוקים יתר על המידה. ברור שכרגע אין מקום לשטויות כאלו. הפריט החשוב ביותר שאנחנו לוקחים הוא דף ערכי הסוכר ומינוני האינסולין של רותם. מחדר הלידה נצטרך לתת הוראות מה לתת לה לאכול ומה להזריק.
אני חוששת. עוד לידה שמתחילה בירידת מים. זו של רותם היתה קשה וארוכה, עם קרע ברחם, וכמעט שנסתימה בקיסרי חירום. והפעם אני מותשת כבר מראש. אין לי כוח ללדת. אני רק רוצה לחזור למטתי ולישון. אני רוצה לתת לנפשי להחלים לפני שגופי יצטרך לעמוד במאמץ הקשה של לידה. אני רוצה. אבל כבר יודעת שלרצונות שלי אין שום חשיבות.
אנחנו ממהרים לבית החולים. בלינסון. הכי קרוב הביתה. זה הקריטריון היחיד לפיו נבחר בית החולים הפעם. ללא סיור מקדים בחדרי לידה, ודאי שלא לפי האפשרות ללידה טבעית. אין לי שום אשליות, שום תוכנית ללדת באופן טבעי. תוכנית הלידה שלי כוללת מילה אחת בלבד – אפידורל. אני מוכרחה לתפקד כל הזמן ולהיות בשליטה.
אני מגיעה לבית החולים ללא צירים ונשלחת לחכות. אם לא יתפתחו צירים באופן טבעי אצטרך להתאשפז ביחידה להריון בסיכוי גבוה. אני מצווה על גופי לציית ולפתח צירים. אין לי שום אפשרות להישאר מאושפזת. אין לי כוחות ללדת לבד, ואם זה יקח זמן ארז יצטרך לחזור לטפל ברותם. אין מי שימלא את מקומנו.
אני מחוברת למוניטור ומחכה. אפילו ספר לא הבאתי הפעם.
"את זוכרת איך בלידה של רותם מלאנו יחד סודוקו?"
אני מחייכת. "איך אפשר לשכוח? הכרחת אותי לכתוב הכל בעט והייתי צריכה לעשות את כל החישובים בראש תוך כדי צירים," אני אומרת בקול משועשע.
הוא אוחז בידי ואני לא מושכת אותה. פניו סמוכות לאלה שלי. אנחנו שותקים, שתיקה רכה ומפוייסת.
הגוף שלי ממושמע והצירים מתפתחים במהירות. כואב. כואב מאוד. אני מוצאת שאני מתענגת כמעט על הכאב הזה, הוא מטשטש את מכאובי הנפש. לאחר שבכל זאת הכאב חזק מדי אני מבקשת אפידורל אבל לא מקבלת. אי אפשר עדיין, כי אני לא בחדר לידה. אני מתווכחת, דורשת להגיע לשם במהירות.
"חכי. הגעת לכאן רק לפני שעה בלי צירים. עוד אין טעם לבדוק אותך," אומרת המיילדת.
אני מתעצבנת, בטוחה שהיא טועה. בפעם הקודמת כשהיה לי כאב כזה בדיוק כבר הגעתי לחדר לידה. למיילדת אני לא אומרת דבר והיא משאירה אותנו לבד. לעומת זאת לארז אני מתלוננת "היא מדברת שטויות! יש לי פתיחה של ארבע לפחות. אני מזהה לפי הכאבים."
ארז לא מתווכח. גם כי הוא במיטבו במעמד הזה שבו הוא המגן והשומר, וגם כי הוא יודע שאני מומחית בלזכור פרטי פרטים מיותרים ולשלוף אותם בעת הצורך.
"את רוצה שאקרא לה?" הוא שואל, אחרי שאני לוחצת את ידו בחזקה בעווית של ציר, שוב מנסה לסדר הכל במקומי.
"כן!!!!"
המיילדת באה ובודקת. "פתיחה שש, את צודקת. בואי לחדר לידה."
הדרך לחדר לידה אורכת נצח. כשאני סוף סוף מגיעה לשם אני כבר מתחננת לאפידורל. מסתבר שמאוחר מדי.
"אין טעם לתת לך אפידורל עכשיו," אומרת המיילדת, "עד שיבוא המרדים את תלדי."
"לא אכפת לי. אני רוצה א-פ-י-ד-ו-ר-ל!!!"
"חבל. זה סתם יעכב את הלידה. את מתקדמת נהדר," היא מחלקת לי ציונים, ולי מתחשק להרוג אותה. אני רוצה אפידורל, לא רוצה להצטיין.
"עדיף לידה טבעית," היא מוסיפה, "תהיי גיבורה ותתאפקי עוד קצת."
אני לא גיבורה. מעולם לא הייתי גיבורה. כשכואב לי הראש אני לוקחת אופטלגין. אני לא בנוייה ללידה טבעית.
"רוצה א-א-פ-פ-י-י-ד-ד-ו-ו-ר-ר-ל-ל!!!"
התינוקת שלי יוצאת לאויר העולם לאחר שעתיים של צירים, ושעה וחצי של ויכוחים. אני כמעט ולא נמצאת בחדר הלידה, לא מספיקה להזיע. לידה פשוטה וטבעית בעל כורחי, מהירה וללא סיבוכים. אפילו ללא תפרים. שלושה קילו ושבעים גרם, אפגר תשע-עשר.
כשהיא מונחת עלי אני מתבוננת בה בתשומת לב ובחשש. כל כך פחדתי מהרגע הזה. הפעם הראשונה שלנו יחד. כה חרדתי מהמפלצת שתצא לי אחרי הריון נוראי שכזה שכולו בכי וצער וימים קשים. השדונת הקטנטנה והיפיפיה מחזירה לי מבט חודר ועמוק, עיניה כחולות כהות, שחורות כמעט. אני מתכווצת באשמה. מה היא יודעת, מה למדה ברחמי.
ארז קוטע את הרגע הזה. "כבר שבע. צריך להתקשר הביתה, רותם מוכרחה לקבל זריקה." אנחנו שולפים את דף המינונים. החיים ממשיכים, אין מנוחה ולא הפוגה.
אנחנו מחליטים לקרוא לה נויה. אין ספק שכולנו זקוקים להתחלה חדשה.
נויה הקטנה והמתוקה שלי. אני מריחה את ריח התירס הטרי שלה וליבי מתרחב. בניגוד גמור לכל חששותי אני מתאהבת בה מיד.
כשאני מערסלת אותה בזרועותי מתגנבת אלי המחשבה שמה שארז לא יעשה הוא לא יוכל לפגוע בה עוד. אני כבר לא הרה ונויה לא תהיה פגה. היא נולדה, והיא בסדר.
כשאני מגיעה עם נויה מבית החולים אני ממהרת להראות לרותם שהחיים ממשיכים כרגיל, כמה שרק אפשר. אנחנו יושבות על הספה בסלון, אני מחזיקה את נויה על כתף אחת, מחבקת את רותם בשניה ומקריאה לה סיפור. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני שמחה להיות בבית. ובעצם, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה שזה הבית שלי.
הרע נדחק לשוליים, הוא לא גר אצלנו יותר, לפחות כך נדמה לי באותם רגעים.
בערב רותם שואלת אותי "מתי נויה חוזרת לבית היולדות?"
"היא לא חוזרת. היא נשארת. זה הבית שלה כמו שזה הבית שלך. גם היא בת שלי."
פניה של רותם מתכרכמות והיא שותקת שלא כהרגלה. במדידת הסוכר הבאה היא בהיפר מרקיע שחקים. אני מרגישה שוב כל כך אשמה.
למחרת היא אומרת "את יודעת, אמא, יותר קשה לי מאז שנויה נולדה. חשבתי שזה יהיה רק כיף, אבל קשה לי להתחלק בתשומת הלב שלך. אני לא רגילה לחכות. אבל זה בכל זאת גם כיף שיש אחות," היא מסכמת, "אני אוהבת את נויה." רותם המקסימה שלי.
"את תהיי אחות נהדרת, אני בטוחה."
"אמא אני אוהבת אותך."
נויה גדלה כמעט כדרך אגב. ללא הלהט שאיפיין את גידולה של רותם התינוקת, אך גם ללא החרדות והבהלה. תינוקת שניה בבית בו עיקר תשומת הלב מופנה לאחותה הגדולה, והוריה מפורקים לרסיסים. אף אחד מאיתנו לא מחבר לה שירים כשהיא ממתינה לבקבוק שלה, ולעיתים היא צריכה להמתין לא מעט כי רותם בהיפו והטיפול בו דחוף הרבה יותר מאשר להאכיל אותה. אני זוכרת את השירים שהיינו שרים לרותם, החל מהמטופשים שלי כמו "בקבוקי בא, בקבוקי בא, בקבוקי בוקי בוקי בוקי בא," לצלילי מנגינה לא מזוהה, וכלה בשיר של ארז, המושר לצלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן:
"הנה הבקבוק מגיע ידידך שקוף הפטמה,
את רעבונך ישביע מעינך מחי דימעה.
מי צריך בשר או סולת או דגים ממולאים,
טעמם הוא כשל פסולת רק בקבוקי הוא טעים.
זהובה התערובת וצבעה הוא צהבהב,
ערבה מכל תקרובת יקרה מני זהב.
הבקבוק הוכן ביושר מבלי חטא ובלי עוון,
הנה באה שעת הכושר לאכול בתאבון!"
אולי מכורח המציאות ואולי כי כך נולדה, מסתבר שנויה בעלת אישיות עצמאית והיא עקשנית להפליא. כשרצונותיה לא מתמלאים צרחותיה כה רמות עד שאני חוששת שמישהו יזמין את המשטרה. ומנגד, כשהיא עליזה היא פורצת בצחוק מתגלגל ומשוחרר שמדביק את כולנו. היא לא נבלעת וממאנת לטבוע בים הדמעות שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
