אני תוהה מה לענות לו. איזה ספר לבחור. אני שוקלת להסתכן ולכתוב על הספר "האמיתית" של שאנדור מאראי. אני יודעת שארז לא קרא אותו, וכן שהוא ראה אותו על מדף הספרים שלי. דווקא המלצתי לו עליו. בעוד אני מתלבטת הנייד שלי מצלצל. ארז.
"מה שלומך?" הוא שואל.
"בסדר. מנסה לעבוד," אני משקרת. מי יכול לעבוד עכשיו. "מה שלומך?"
"בסדר."
"אתה עדיין בשיעור או שסיימת?" אני שואלת בהברקה של רגע.
"נתתי להם הפסקה לחשוב קצת, הם לא היו מרוכזים מספיק, והלכתי להתקשר אלייך."
איזה שקרן, אני חושבת, הרי הוא כל היום ליד המחשב.
"אל תראה לי רק את הפיסקה הראשונה, אני רוצה שתחשוב היטב לפני שאתה כותב הפעם, ותראה לי רק כשיהיה קטע שלם כתוב," הוא אומר. "מצטער," הוא פונה אלי, "מישהו פה בא להציק לי. אפילו לחשוב על כמה פסקאות בעצמם הם לא מסוגלים. איזה נודניקים."
עכשיו אני יודעת בודאות שהוא משקר.
"מאיפה אתה מדבר?" אני שואלת.
"יצאתי קצת לשמש. השארתי אותם לכתוב קטע קצר. יש כאן שמש נעימה כזו והתחשק לי לתפוס כמה קרניים."
שקר שקר ועוד שקר. הוא לא יכול לראות כלום עם המחשב בשמש. פתאום אני יודעת היכן הוא נמצא. פשוט יודעת. הוא בבית של אמא שלו. הוא כותב שם כל היום. הוא יצא להתאוורר במרפסת הפנטהאוס שלה. אני תוהה אם הוא לבד שם. אני מוכרחה לדעת. ישנה רק דרך אחת שאני יכולה לברר את זה. אני מסיימת את השיחה בחטף בתירוץ שאני מוכרחה לשירותים.
מבט בשעון מראה לי שאם אני רצינית אני מוכרחה להזדרז. אם אני צודקת הוא יצא משם בקרוב ויסע לקחת את רותם מהגן ואני אפספס אותו. אני מחליטה לרוץ לשם. אין לי אפילו סבלנות לקחת מונית. אני יודעת שזה מטורף לגמרי לרוץ כשני קילומטרים באמצע חודש תשיעי. זה אפילו עלול להקדים את הלידה שלי. לא אכפת לי מכלום. תחושת בטן חזקה שאני לומדת לסמוך עליה אומרת לי שאני צודקת. ואם כן אני מוכרחה לתפוס אותו. רק כך הוא יודה. אני פשוט מוכרחה.
אני יוצאת מייד ורצה. מסתבר שלכמעט כל האנשים ברחוב יש מה להגיד על אישה בהריון מתקדם שמחליטה לרוץ.
"גיברת את צריכה לנוח, מה פתאום את רצה?" אני שונאת להיות גברת. ביחוד עכשיו.
"לאן יש לך למהר? את עוד תלדי בדרך."
אני מתעלמת מהמעירים. אני מוכרחה למהר, זה יהיה ממש טפשי לרוץ את כל הדרך הזאת ולפספס אותו. קשה לי לרוץ עם הבטן ובכל זאת אני לא מוותרת וממשיכה.
כשאני מגיעה לבית אני נכנסת ישירות לחניה. אני כל כך רוצה לטעות. מעולם לא רציתי משהו כפי שאני רוצה לטעות באותו רגע. המיצובישי הלבנה והמאובקת שבחניה היא שלנו. צדקתי. הוא שיקר לי שוב. אני מסתובבת בהלם עם דפיקות לב סביב המכונית, לא יודעת מה לעשות. עד עכשיו לא היו לי שום הוכחות ממשיות לשקרים שלו. כעת כן. הוא לא יוכל לסגת עכשיו, אין תירוץ. הוא נתפס על חם. זו בדיוק ההזדמנות שלי. ומצד שני אני מפחדת לנצל את ההזדמנות הזו, חוששת להתעמת איתו. אני כבר לא יודעת למה הוא מסוגל. שוב הוא יסע בעיניים עצומות, או לפחות יאיים בזה. שוב הוא יתמוטט ויגיד שאינו יכול להמשיך כך איתי. כאב חזק בבטן תופס אותי לא מוכנה. אני מזהה שזה ציר. אין לי כוח ללדת עכשיו. זה ממש לא מתאים לי. מה חשבתי לעצמי שיצאתי לריצה הזו. זה לא בדיוק ספורט מומלץ לאישה במצבי.
אני מחליטה שאני לא יכולה לותר. זו אני. אני לא יכולה להבליג על השקר הזה. אני מחכה בחניה עד שמישהו יפתח את הדלת. אני נכנסת, עולה במעלית, נעמדת לפני הדלת, ומנסה להסדיר את נשימתי. אני מחליטה להתקשר אליו דווקא משם.
"סיימת?" אני שואלת.
"סיימתי קצת קודם," הוא עונה, "הייתי אצל אמא שלי."
אני מופתעת, ממש מופתעת. "אבל אמרת לי שאתה באמצע שיעור."
הוא שותק.
"איפה אתה עכשיו?"
"אני ליד האוטו. בחניה שלה."
"איך זה יכול להיות? אני הייתי ליד האוטו ועליתי אליה ולא ראיתי אותך."
"את שם? למה?" הוא המום.
"ידעתי שאתה משקר לי," אני מחליטה לומר את האמת, "רציתי לבדוק אם אתה שם ומה בדיוק אתה עושה שם. אני מחכה מחוץ לדלת."
"אז תרדי, אני מחכה לך באוטו."
אני יורדת. מסתבר שפיספסתי אותו כי הוא יצא מכניסה אחרת. לא יכולתי לראות עם הוא היה עם מישהי. מצד שני אני הרי יודעת שכל היום הוא היה מול המחשב. לא נראה שהוא זיין ככה. אני מניחה כי אילו הייתה מישהי אחרת הייתי רואה את הרכב שלה, אבל ארז חנה לבדו בחניה הכפולה של אמא שלו, ואילו לא היה לה רכב הוא היה מקפיץ אותה והייתי רואה אותה. עדיין נשארה האפשרות שהוא ראה אותי נכנסת כשהם יצאו מהמעלית והוא מיהר איתה לכניסה השניה. שוב לא אוכל לדעת בודאות. תחושת הבטן שלי אומרת לי כי הוא לא בגד הפעם. שיקר אך לא בגד.
אני נכנסת למכונית. ארז מאוד מאוד מופתע לראות אותי.
אנחנו יושבים בשתיקה במכונית החונה. מותשי קרבות, עדיין לא הספקנו ללקק את פצעינו.
"התבטל לי כל היום," הוא אומר לבסוף, "המפגש האחרון יהיה רק בעוד שבוע. פחדתי ששוב תרדי עלי שלא בדקתי ושכחתי ונסעתי סתם."
"מתי ירדתי עליך לאחרונה?" אני שואלת.
"אני לא זוכר," הוא מודה, "התחושה הזו כנראה נשארה בי מפעם."
"אז מדוע לא אמרת נניח שהשעתיים האחרונות התבטלו כאשר התקשרתי, כפי שקרה הרבה פעמים, והמשיכת לשקר לי גם ב-12? הרי יכולת לפחות לומר לי שסיימת מוקדם. יש כל כך הרבה סידורים שצריך להספיק לעשות לפני הלידה."
"רציתי זמן לבד עם עצמי," הוא מודה. "ידעתי שמייד תפלי עלי כל מני דברים ולא היה לי כוח. אני יודע שזה לא אחראי. למה חשדת?" הוא שואל בחשש.
"תחושת בטן. וגם ראיתי שארגורן מחובר," אני מודה רק בחלק, לא מגלה לו שכל הבוקר הוא התכתב איתי.
"אני לא ארגורן," הוא מתעקש, "אין לי מושג מי תפס את הניק שלי. אני ביטלתי אותו."
כמובן שמסיבות טובות אני לא מאמינה לו, אבל אני מחליטה שלא לומר יותר מכפי שכבר גיליתי.
"חשבת שאני עם מישהי אחרת?"
"הייתי כמעט בטוחה שלא. חשבתי שאתה עם המחשב."
"מעולם לא הייתה מישהי אחרת," הוא חוזר שוב על השקר המגוחך הזה כמו מנטרה קבועה.
"יש לי ההוכחות שלי ואין טעם בהכחשות," אני אומרת ומסיימת את הדיון.
אנחנו שותקים.
"אני שמח שבאת," הוא אומר לבסוף, "הרגישתי רע עם השקר אבל אני עדיין לא מסוגל להתעמת איתך. אני באמת מבולגן כמו שאת תמיד מטיחה בי, והרבה פעמים שוכח דברים שאת מבקשת ולא מנהל את מהלכי כפי שאת רוצה. והביקורת שלך ממש קשה לי. אני תמיד מרגיש לא מספיק טוב בשבילך."
לשם שינוי אני לא כועסת. אני אומרת שאני מבינה, ואני באמת מבינה.
"רק שים לב שלאחרונה אני לא כזו," אני מוסיפה.
הוא חושב רגע ואומר "את צודקת. אבל זה מוטבע בי עוד מקודם וקשה לי להשתחרר מדפוסים ישנים."
אנחנו שותקים. שוב שותקים.
"איך אוכל לבטוח בך שוב אם אתה ממשיך לשקר?" אני שואלת לבסוף.
"אני לא יודע," הוא עונה, "אני באמת אשתדל להתעמת ולא לברוח. אבל זה לא שקר נוראי כי הוא לא עשה משהו רע."
"כל שקר הוא רע," אני חושבת לעצמי, "לכל שקר יש השלכות. חבל שעוד לא למדת."
"יש עוד משהו שהסתרת כי פחדת להתעמת?" אני שואלת בקול רם.
"אני צריך לחשוב על זה כדי לראות מה קברתי בתוכי." אין ספק, תשובה מאוד מוזרה. לפחות כנה, אם כי מתחמקת.
אנחנו משוחחים שיחה אמיתית ונעימה לשם שינוי. מצד שנינו. עם כוונה לשפר.
בערב, אחרי שרותם הולכת לישון, ארז אומר "אני ממש מאושר שדיברנו, ואת באמת מקשיבה לי. מאוד השתנית, את עוברת תהליך נהדר, וטוב לי איתך מאוד."
אני שותקת. המילים שלו נעימות ללבי ללא ספק. אבל כשהוא אומר אותן אני מדמיינת את שניהם יחדיו לוחשים דברי אהבה זה לזו ורע לי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
