אני ממשיכה לחטט. לא ברור לי מה אני בדיוק מחפשת. אני רוצה להתקרב ככל יכולתי לאמת, כואבת ככל שתהיה. אני מחליטה להיכנס לקודש הקודשים – המשרד שלו. אין דבר יותר שנוא על ארז מאשר כשנוגעים בדברים שלו.
אני מחטטת בחשבוניות ומוצאת שחלקן חסר – ימים שאמר שהוא בעבודה לא מגובים בחשבוניות מתאימות. זה לא מפתיע אותי, הרי אני כבר יודעת מה הוא באמת עשה בזמן הזה. ובכל זאת זה כואב כל כך. אני בוכה. ממשיכה לחפש, ובוכה.
בפינה נידחת של השולחן אני מוצאת קלמר ישן. כשאני פותחת אותו אני מגלה להפתעתי את העגילים שנתן לי ליום ההולדת. התליון התואם להם נעלם. הוא אמר שהחזיר אותם לחנות. כשאני מבינה סוף סוף היכן סביר שהתליון הזה נמצא אני פורצת בבכי הסטרי.
כשאני נרגעת אני פונה לחפוש היומי שלי בכלוב. זו כבר ממש אובססיה, ללא מטרה מוגדרת. אני עדיין משוטטת בין הבלוגים השונים ומקווה למצוא עוד תגובות שלו. בהבלחה של רגע אני מחליטה לחפש במודעות היכרות. ליבי מחסיר פעימה, ממש כך, כשאני מוצאת את המודעה הבאה:
"מחפש פרטנרית לבילוי. אינטליגנטית, לא מעשנת, מעניינת.
ההצעה למפגשים מזדמנים, דיסקרטיים ומרגשים.
לתשומת לב, אני לא משפיל, לא מעליב ולא מעוניין במשחקים.
עדיפה פרטנרית נאה ואסטתית.
ארגורן"
שוב אני פורצת בבכי ומתמוטטת. כמו אינספור פעמים בתקופה הזו. הרומן אמנם נגמר אבל הוא מבקש להתנחם בקשרים חדשים. ועוד אילו. אני מרגישה שאני גיבורה בספר שאת דפיו אני לא רוצה לקרוא. אני בוכה שעה תמימה. ראשי כואב. רק אז אני נזכרת לבדוק את התאריך שבו פורסמה המודעה ומגלה שזה לפני שפרצתי למחשב שלו.
אני נרגעת סוף סוף ומחליטה לעשות מעשה. אני מוכרחה לדעת אם הוא עדיין מוכן להיפגש עם נשים אחרות או שלפחות הוא הפסיק את הבגידות ביום בו התהפכו חיי. אני יודעת לפתע איך אוכל לגלות. אני יוצרת ניק משלי בכלוב ומחליטה לשלוח לו הודעה פרטית, לכינוי "ארגורן" שכבר לא אמור להיות פעיל. אין לי כוח להיות יצירתית. כשאני מתבקשת להכניס את הכינוי שלי בהרשמה אני לוקחת את שמה של הגיבורה הראשית של הספר שמונח באותו הרגע על שולחני – "פיזיקה של אסונות". "בלו". שם לא שגרתי. אחר כך אני נבהלת ומתחרטת. הרי הוא ידע שזו אני. לבסוף אחרי התלבטות אני מחליטה להשאיר את הניק הזה. הוא הרי ממילא לא שם לב למה שאני קוראת.
אני כותבת לו הודעה קצרה וצפויה, מקווה שזה יספיק:
"שלום ארגורן,
אני בלו, חדשה פה בכלוב. האמת שחדשה בבדסמ בכלל. עדיין לא ברור לי בדיוק איך זה הולך ומה בדיוק אני רוצה. המודעה שלך מצאה חן בעיני. אני לא אוהבת השפלות ולא משחקים. אני לא מעשנת, אפילו שונאת סיגריות, ואם אפשר להגיד על עצמי בהחלט אינטליגנטית ונראית טוב.
אשמח להיות אתך בקשר,
בלו"
כשאני שולחת את ההודעה אני מגלה שהניק ארגורן מחובר כרגע למרות שהוא אמור ללמד, ולמרות שהניק הזה לא אמור להיות פעיל. אני כבר קהה מרוב כאב. שוב הוא משקר לי. הרי זה ברור שהוא לא עובד עכשיו. ברור שהוא ממשיך להתכתב כארגורן, למרות שהבטיח לי נאמנה שלא יעשה את זה, רק כאריאדנה. מה שוות המילים שלו.
ואכן אני מקבלת תשובה מיידית:
"בלו יקרה,
קיבלתי בתודה את מכתבך.
אני לא יודע לאיזו מודעה התכוונת במכתבך, אך אבהיר: אני לא מחפש קשר גופני.
בברכה חמה,
ארגורן"
אני נרגעת מעט כשאני קוראת את התשובה. לפחות הוא לא מעוניין לבגוד כרגע. אבל איך אני יכולה לדעת אחרי כל מה שקרה שהוא לא יסחף שוב? אני מבינה פתאום שאחד הדברים העצובים ביותר במה שהיה הוא שלעולם לא יהיה לי את הבטחון הזה שהוא דובר אמת. וגרוע יותר – לא יהיה לי את הבטחון שהוא רוצה בטובתי. שוב אני בוכה. לא ידעתי שהעין יכולה להזיל כל כך הרבה דמעות.
אני מחליטה לענות לו ולראות אם בכל זאת יסכים להתכתב איתי. אם הוא יענה גם זה יהיה שקר – סיכמנו שהוא לא מתכתב יותר עם שום בחורה. אמנם שקר מטריד פחות מבגידה, אבל בכל זאת שקר.
"ארגורן יקר,
מצטערת על אי ההבנה, אבל בפינת מודעות ההיכרות מופיעה המודעה הבאה:
'מחפש פרטנרית לבילוי. אינטליגנטית, לא מעשנת, מעניינת.
ההצעה למפגשים מזדמנים, דיסקרטיים ומרגשים.
לתשומת לב, אני לא משפיל, לא מעליב ולא מעוניין במשחקים.
עדיפה פרטנרית נאה ואסטתית.
ארגורן'
חשבתי שזה מוכרח להיות אתה כי לא מצאתי שום ארגורן אחר – לא ארגורן32 לא ארגורן השולט :-). בכל מקרה אתה מוצא חן בעיני והעברית שלך טובה, מה שאי אפשר להגיד על הרבה אנשים המסתובבים פה...
אשמח להתכתב איתך בכל מקרה, ללא מחויבות נוספת.
בברכה,
בלו"
אני שולחת את ההודעה ומחכה לתשובה. אני מוצאת שמעבר לרצון הכן לדעת עד כמה בוגדני בעלי, ההתכתבות הזו מרגשת אותי. יש לי פרפרים בבטן. נעים לי להתאמץ ולכתוב משהו, פעוט ככל שיהיה, ולחכות שמישהו יקרא אותו. אני נזכרת ב"סיגליות" של דיוויד ברוזה. אילו לא היו אלו חיי המונחים כאן על שולחן הניתוחים, אין ספק שהסיטואציה הייתה משעשעת.
תשובתו אכן לא מאחרת לבוא:
"שלום לך בלו.
את צודקת, המודעה הזו (היכן מצאת אותה?) היתה שלי.
זה שייך לעידן אחר.
אני לא בטוח שאני פנוי למפגשים ומבחינה זו סביר שלא אתן מענה לצרכייך.
יחד עם זאת, אשמח להתכתב. יש בפנייתך עדינות ואדיבות החביבות עלי מאד אצל כל אדם, ללא קשר למינו.
אפתח בשאלה:
מדוע הפרופיל שלך אינו אינפורמטיבי?
מניין הניק בלו?
ספרי לי על תחביב/ים ללא קשר לבדסמ,בבקשה.
בברכה ידידותית,
ארגורן"
הוא "לא בטוח שהוא פנוי למפגשים." אני אמורה לשמוח שהוא לא בטוח שהוא פנוי למפגשים?! מתי הוא יסחף שוב?
נמאס לי מהשקרים שלו. זה לא יסתיים טוב. אני מנסה לא ליפול שוב לחור השחור. אני מחליטה להמשיך ולענות למכתב הזה, אולי אצליח ללמוד פרטים חדשים.
"שלום ארגורן,
מה זאת אומרת שייך לעידן אחר? נראה שעבר עליך הרבה, אשמח לשמוע.
הפרופיל שלי לא אינפומטיבי כי אני לא מעוניינת שכל מני אנשים יפנו אלי. אני מעדיפה לבחור את מי שאני מתכתבת איתו. גם כך, למרות שאני כמעט ולא מחוברת, כבר פנו אלי 'רקסי הכלב' ('אשלם ללקק את רגלייך'), 'עבד שלך', 'דיסיפלינה', ו'מאסטר ירון'. האחרון כועס עלי על שאני לא עונה לו, ומגדף אותי על נימוסי הקלוקלים בשלוש הודעות לפחות. אז אין לי שום אינטרס לשדרג את הפרופיל.
ואגב – גם הפרופיל שלך אינו אינפומטיבי כלל. מדוע?
הניק בלו – משתי סיבות. אחת, אני בדרך כלל אדם קצת עצוב, ושניה, הצבע הכחול אהוב עלי. והכי בנאלי – זהו צבען של עיני.
בברכה,
בלו"
כשאני כותבת את המכתב הזה אני מתלבטת אם לכתוב את הסיבה האמיתית לכינוי שלי. אני מחליטה שלא, מעדיפה שארז לא יקשר את בלו אלי באופן מיידי למקרה שבכל זאת שם לב לספר שעל השולחן והבחין בשם בגיבורה. ואולי אני מחכה שהוא יסיק את האמת בעצמו.
אחרי שאני שולחת את תגובתי אני מחכה. אני רואה שהוא עדיין מחובר. אבל תשובתו לא מגיעה. אני תוהה מדוע. אולי לא עניינתי אותו מספיק? אולי ביקשתי יותר מדי פרטים? לבסוף אני חוששת שמא טעיתי ושלחתי אותה לאחד מהנודניקים הפונים אלי. אני ממהרת ושולחת הודעה נוספת –
"שלום ארגורן,
רק רציתי לוודא ששלחתי אליך את המכתב עם ההסבר על הפרופיל החסר שלי ולא ל'רקסי הכלב' למשל. אשמח שלפחות תענה אם קיבלת.
תודה, בלו"
אני מקבלת תשובה מיידית: "קיבלתי (מחייך) ושלחתי תגובה לפני חצי דקה."
אני בסדר. הצלחתי לעניין אותו מספיק. באופן אבסורדי זה משמח אותי ללא שום קשר למה שאני רוצה להשיג מההתכתבות הזו. לא קל לרתק אותו, והנה הצלחתי, ללא מאמץ מיוחד.
ואכן אני מקבלת את התשובה המעניינת הבאה:
"שלום לך בלו העצובה,
המודעה שייכת לעידן אחר כי עברו עלי תהפוכות רבות. בעבר הפרופיל שלי היה מלא, אך מחקתי אותו. אני מצרף את שהיה בו:
'מי אני? חידה. פתרונה. שתי התשובות נכונות. ושתיהן שגויות. אני אוסף של סתירות, מערבולת באפלת הלילה, הוריקן החולף על פני סלע מלא אזוב.
מה עיסוקי? פילוסוף, סופר, משורר, טבח אומן, מבקר ספרות, מאהב, מורה, נגר, אמן לחימה. ועוד דבר מה שאסור לי להגות בו, לא כל שכן לכתוב עליו.
מניין באתי? מביתי שאינו נמצא במקום כלשהו על הארץ, מאוהל נוודים במדבר, מחומותיה המבוצרות של קמלוט. ממבוא השמש באתי, מפאתי צפון, מקידמת מערב. ממרכזו של המצפן.
לאן אני הולך? עם רוחות השמיים, נישא על ידן כעלה שלכת. במורד הנהר, אל הים, והוא אינו מלא. אני הולך על הציר שמוביל מעבר לעתיד, אך אינני יודע אם ישר נתיבו.
מהם שורשיי? תבי העתיקה וצלעות האולימפוס, גבעות הגליל והרי בגלבוע. דפי התנ"ך. ארוחות ערב בבית אמי. חלומות טרופים שהתגשמו, ואלה שעתידים להתגשם, טובים כרעים. מהי אהבתי? חיבוק חזק ומועך, ליטוף קליל כרפרוף הפרפר, רוח בוקר קרירה. מצח מיוזע בעת משכב דודים. ניחוחות חמאה, יין ומיני תבלים. מבט של הכרת תודה.
עד מתי? עד שיעמוד ליבי מפעום. עד מחר. עד שיפוח היום ונסו הצללים. עד שתחפץ. עד שאצא מהמשבר הנוכחי. עד שאלמד למחות דמעה באהבה ולא בזעם, או עד שאלמד לא להיעצב. כלל.
מהי מטרתי? לשבת תחת גפני ותאנתי .לצוד את הלויתן הלבן. לנתץ את פסלי האלילים ולגרש את השדים השוכנים בי. להזדקן עם נכדים רבים, השומעים מוצא פי. לכתוב את שליבי מרגיש. לחיות, ואז למות.
מה שמי? שאלה קשה. כתריסר שמות משמשים אותי בחיי היומיום. עוד כמה עשרות שימשוני לפרקים. על עצמי אני חושב ללא שם. שמי הוא צירוף הברות הנהגה בקול ואז נישא עם הרוח. קראו לי ישמעאל.'
היה לי בלוג, ומחקתי גם אותו.
שלך בברכה,
ארגורן"
זה מקסים. כל כך מקסים. כל כך הוא. מזמן לא קראתי משהו כה יפה שכתב. אני נזכרת בכל המכתבים הנהדרים שכתב לי כשהכרנו. גם הספרים שפרסם אז היו טובים יותר ממה שהוא כותב כיום. זה היה עדיין תמים ובוסרי. דברים שנכתבו מעומק הלב, ללא ראיה קדימה של איך להפוך אותם לרבי מכר. מתוך ביצת הטינופת הדביקה המטביעה אותנו אני מצליחה להיזכר באיש שהתאהבתי בו. זה שכבר כמעט ושכחתי שקיים. דמעות זולגות מעיני. שוב. אבל הפעם זו גם התרגשות, מוגברת ע"י ההורמונים שלי. מותר לי. אני אמנם נוטה לשכוח, אבל אני כמעט באמצע החודש התשיעי.
קל לי לענות למכתב הזה. אני מתרגשת באמת ובתמים. סקרנית לקבל את תשובתו, ובהחלט מצפה לה. אני מתכתבת עם בעלי כששנינו בעילום שם. רק שאני יודעת שזה הוא, והוא כפי הנראה לא מעלה בדעתו שזו אני.
אני עונה מייד, תשובה כנה וקצרה:
"ארגורן יקר,
זה מקסים. פשוט מקסים. מזמן לא קראתי משהו כל כך עמוק ונוגע ללב. מדוע מחקת את הבלוג שלך? אני כל כך סקרנית לקרוא אותו. אם הוא היה דומה אפילו במקצת למה שכתבת כאן הרי זה ממש פשע למחוק אותו.
מחכה לתשובה,
בלו"
ליבי דופק. אולי אולי אולי ישלח לי את מה שמחק ואוכל לדעת את האמת כולה. אני ממש מקווה שהוא שמר עותקים לעצמו ולא מחק הכל בפרץ הזעם שהיה נתון בו כאשר פרצתי למחשב שלו. אני אמנם מקווה בשבילי, אבל מקווה גם בשבילו. אני כבר מבינה שהוא השקיע המון בכתיבה הזו ועצוב לי בשבילו אם הכל ירד לטימיון.
תגובתו מיידית:
"בלו יקרה,
אני לא יכול לדבר על הסיבות שבעטיין עזבתי את הכלוב ומחקתי את הבלוג הקודם.
מצטער על הדיסקרטיות.
תודה על מחמאותייך אודות כתיבתי. זה מרגש אותי.
את כותבת בחיי היומיום? שירה אולי? סיפורת?
ניכר בך החשש מכתיבה, הן מבחינה סגנונית והן מבחינת חשיפה.
אפציר בך לכתוב, ולו גם ללא יומרות ספרותיות.
ספרי לי, בבקשה, על תחביב שלך. תחביב כלשהו, ללא קשר לכלוב או לנטייתך המינית.
גידול חרציות, טיפוח כלבים, מסעות בכדור פורח, כל דבר שהוא.
אוסיף עצה, המנעי מפרטים מזהים. אינך מכירה אותי ואל לך להניח כי ניתן לבטוח בי.
רבים הם הכותבים יפה שליבם שחור משחור.
מצפה לתשובתך,
ארגורן"
קיוויתי לשוא. הוא לא שלח דבר מהבלוג המחוק וגם לא הסביר דבר. מבחינת התקדמות "החקירה" שלי אין כאן שום פריצת דרך. אבל אני עצובה יותר ממשהו אחר לגמרי – הוא מתרגש ממחמאות של מישהי זרה על כתיבתו. למחמאותי שלי הוא כבר אדיש מזמן. היא מרגשת אותו. אני משעממת אותו. כל כך עצוב. ובעצם, אני חושבת, מתי באמת החמאתי לו לאחרונה?
אני עונה למכתב שלו בהתרגשות הולכת וגוברת. אני כבר יודעת שלא אקבל שום מידע חדש. אני פשוט נהנית מהפרפרים שבהתכתבות הזו שיש בה ניחוח של משהו אסור. זה מגוחך בהתחשב בעובדה שה"אסור" הזה הוא רק מבחינתו, שכן הוא מתכתב עם בחורות זרות בניגוד לבקשה מפורשת שלי, ואילו אני יודעת שאני מתכתבת עם בעלי. ובכל זאת, גם באפי עולה הניחוח האסור. אולי כי יש כאן משהו חדש לגמרי. משהו שמעולם לא השכלנו לעשות ביחד.
אני חושבת מה לכתוב לו, מנסה להרשים אותו, ממש כך. תוהה על איזה ספר אכתוב. הבחירה לא פשוטה. אני מתלבטת בין בחירה בספר אהוב עלי, כזה שאני יודעת שקרא אך לא מעריך, ספר אהוב עלי שאני משערת שלא קרא, וספר שאני יודעת שאהוב עליו אך אינו בחירתי הראשונה. לבסוף אני נלחצת מחוסר יכולתי להחליט, פוחדת שאם לא אגיב מהר הוא יעלם. אני מחליטה לא להחליט, כלומר, לא לכתוב עדיין על העדפותי בספרים אלא להתייחס רק לדברים האחרים שבמכתב. אני מחליטה לומר שנהגתי לכתוב ושאינני כותבת עוד. אני מקווה שלא יזהה שזו אני. מאז שפגשתי אותו הפסקתי לכתוב. הוא פשוט היה כל כך יותר טוב ממני עד שכתיבתי נדמתה לא ראויה.
"ארגורן יקר,
חבל שאתה לא יכול לפרט למה עזבת את הכלוב ובעיקר מדוע מחקת את הבלוג שלך. נראה שעבר עליך הרבה. עולה מן הדברים שאתה טיפוס מעניין מה שאי אפשר לומר על הרבה אנשים.
יצא לי לכתוב מעט, אבל כבר הרבה שנים שלא כתבתי. אם יצא לנו להכיר יותר אפרט בעניין הזה.
אין לי תחביבים כמו גידול חרציות, טיפוח כלבים, ואף לא מסעות בכדור פורח. התחביב העיקרי שלי הוא קריאה. חוששתני שלא נסכים על הרבה ספרים. לפי הניק שלך ניכר שאתה חובב את שר הטבעות, ומן הסתם פנטזיה בכלל. אני לא אוהבת פנטזיה ולא מדע בדיוני.
ואגב – כתבת לי להיזהר מלבטוח בך ולא לחשוף פרטים מזהים. אם כך אני צריכה להיזהר מלבטוח גם במשפט הזה...
מחכה לתשובתך בקוצר רוח,
בלו"
מששלחתי את המכתב אני מייד מתחרטת. אני חוששת שיש סיכוי גדול שהוא יחשוב שזאת אני. גם לפני הסגנון, וגם משום שמהסיומת ברור שלכותבת רקע כלשהו במדעים מדוייקים. מצד שני אני מקווה שהוא יחשוב שזו אני. כי אם זה לא יעלה כלל על דעתו מה זה אומר על הקשר ביננו?
בעוד אני תוהה אני כבר מקבלת את תגובתו:
"בלו היקרה,
אני אוהב את מה שאת כותבת. נראה כי חשיבתך סדורה להפליא ומתגנב אליה ניחוח של עיסוק ריאלי.
אני צודק? (אלא אם כן שאלה זו אישית מדי(.
כתבת שאת קוראת, וכתבת מה אינך קוראת. ספרי לי בבקשה מה כן. שתפי אותי, אם טוב הדבר בעינייך, בספר שקראת ושיש לך מה לומר עליו.
באופן זה אוכל להתוודע אלייך מבלי שתחשפי פרטים אישיים.
לא נעלם מעיניי שלא כתבת דבר אודות עצמך. גם אם חיינו הפיזיים יישארו חסויים, אין סיבה לא לשתף במחשבות.
אז הכדור אצלך, משהו פנימי, אישי ואמיתי. אני ממתין.
שולח חיוך,
ארגורן"
הוא לא זיהה שזו אני, בודאות. הוא לא מעלה בדעתו שזו יכולה להיות אני. מה זה אומר?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
