אנחנו מנסים להמשיך כאילו הכל כרגיל. עבודה, בית, סוכרת. אנחנו לא מדברים זה עם זו אלא על ענייני היומיום השוטפים. רותם מרגישה בהבדל. לא ילדה כמוה תפספס משהו כזה.
"אמא, למה את ואבא כל הזמן עצובים ולא מדברים?"
"סתם אנחנו עייפים," אני משקרת מבלי להביט בכחול עיניה החקרני. "קשה לי כבר לסחוב את הבטן," אני מוסיפה.
היא לא מוותרת. "אבל אבא לא סוחב את הבטן, אז למה גם הוא עצוב?"
אני שותקת. אין לי אפילו כוח להמציא שקרים טובים מספיק עבורה. היא חכמה מדי. והמצאת שקרים לא נראית לי תכונה אטרקטיבית, ודאי שלא עכשיו.
שלא כהרגלה רותם מפסיקה לחקור אותי בעניין. הסוכר שלה לעומת זאת לא מוותר, ונוסק לגבהים מפחידים. מסתבר שרמת הסוכר מושפעת ממתח. היפר אחד אחרי מישנהו. זריקות תיקון. לילות לבנים בעקבותיהם. החיים ממשיכים להיות קשים גם מבלי לדון בבגידה.
אנחנו שותקים ואני לא מפסיקה להעלות בדמיוני שוב ושוב את תוכן הקבצים שקראתי. בכל פעם כזו אני מתכווצת בכאב.
אני תוהה מי זו. האם אני מכירה אותה. אני מנסה לחשוב על כל הבחורות שהיו אצלו בסדנאות, שעבדו איתו. את רובן אני לא מכירה. על אחרות שמעתי. חלקן ראיתי בתמונות. מעטות היו אצלנו. אני מנסה לחשוב מי הכי יפה. אני מנסה לחשוב על מי הוא דיבר. יש כמה, אבל אלו לא היפות. אותן אני פוסלת מיד. אין לי שום מסקנה. אני פשוט לא מורגלת במחשבות כאלו. מעולם לא הטרידה אותי העובדה שהוא מוקף בכל כך הרבה בחורות צעירות ויפות המעריצות אותו. בגידה היא דאגה של נשים אחרות, סיפורים שאני מלגלגת עליהם בעיתוני נשים. לא החיים שלי. במקום לחשוב באופן צלול ראשי מלא במשפט "יש לי חברה והיא מהממת." יש לו חברה והיא מהממת ואותה הוא אוהב.
אני לא יכולה להמשיך יותר. פשוט לא יכולה.
למחרת אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתאפק עוד. אני יודעת שאם אדבר הוא מסוגל לעזוב את הבית אבל אני פשוט לא יכולה לוותר. אני מוכרחה לקבל תשובות. מגיע לי לקבל תשובות. אחרי שרותם ישנה אני שואלת אותו מי זו.
"את שוב מתעקשת בעניין המטופש הזה? לא חבל על הזמן שלנו?"
"אני רוצה לדעת מי זו."
"את לא חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד מגיע לי יותר קרדיט?" הוא שואל נעלב.
אני מתכווצת. שוב המשפט הזה. אולי הוא דובר אמת. אולי אני נמהרת מדי להסיק מסקנות.
"אמרתי לך כבר – אלו רק סיפורים שכתבתי. גם זה אסור לי?"
הבטן שלי זועקת אלא שאני למדתי להסות אותה.
"מה פתאום כתבת סיפורים כאלו שיש בהם כל כך הרבה פרטים אמיתיים?" בכל זאת אני מנסה לדלות עוד משהו, להרגיע אותה.
"את רוצה גם להכתיב לי על מה לכתוב? לפחות כאן חשבתי שיש לי זכות לעשות מה שאני רוצה."
הרוע הזה. מהיכן הוא מגיע? מי זה האיש הזה שמדבר אלי. לאן הוא לקח את ארז שלי?
אני יודעת שהוא משקר, פשוט יודעת. והפעם אני מחליטה להקשיב לעצמי לשם שינוי.
יומיים אחר כך אני לבד, עובדת מהבית. אני עוזרת עוז ומחליטה לפרוץ למייל שלו. אולי שם אמצא הוכחה. אין מנוס. אני מוכרחה לדעת את האמת. אני מנסה כמה כמה סיסמאות. הרביעית מצליחה.
"כמה טוב שאני מכירה אותו כל כך טוב," אני חושבת. "ממש," עונה לי מישהי, "הרי תמיד רצית להתחתן עם שקרן בוגדני."
אני מחטטת בין ערמות ההודעות. המייל שלו עמוס מאוד, אבל פחות מפוצץ משחשבתי. אין שם כלום, עד כמה שאני מספיקה לקרוא. "הוא בטח מחק הודעות," אני חושבת מתוסכלת, "או שאולי יש לו חשבון gmail חדש בשבילה?
לבסוף אני מניחה למייל ועוברת להתעמק בקבצים שלו ששמרתי. אני פותחת קובץ קובץ ומתחילה לקרוא באופן יסודי יותר – גם קבצים שכבר קראתי וגם כאלו שלא. כל משפט שאני קוראת חובט בי. זה פשוט לא יכול להיות. זה לא באמת קורה. התחושה הזו שאני צופה בסרט מלווה אותי בכל הימים הבאים. רק דקירות הכאב מלמדות אותי שזו המציאות שלי.
לאחר עיון מעמיק יותר אני מוצאת שחלק מהקבצים נמצאים תחת ספריה בשם "blg". הוא כנראה כותב בלוג. הקבצים בספריה הזו אכן נראים כאילו נכתבו מראש לקהל רחב ולא כחלק מספר. בחלקם אפילו מצויין שההמשך יהיה בפוסט הבא. אין ספק, הוא כותב בלוג. מילה אחת מופיעה בהם בתדירות כואבת – בדסמ. יש לי רק מושג כללי ומעורפל ביותר. חננה, מה לעשות. אני מגגלת מייד, רק כדי לוודא. ארז שלי כותב בלוג באתר המיועד לחובבי בדסמ. מה זה אומר בדיוק?
אני ממשיכה לקרוא ועיני זולגות דמעות. הוא מספר על מסיבות שהוא היה בהן. קונדומים שהוא הביא. אני מייד מצליבה בראשי את התאריכים. כן, זה לא דמיון, אלו ימים שהוא אכן לא היה בבית. ערבים בהם אני ידעתי כי הוא עובד. מעולם לא בדקתי אחריו. ידעתי שהוא לעולם לא יבגוד בי.
אני אמורה להתעסק בפרטים, להבין באיזה אתר מדובר ולהיכנס לשם. אני לא מצליחה. זה יותר מדי בשבילי. חשכה אופפת את ראשי. אני לא שמה לב לכך שבעצם שם האתר מופיע בקבצים וכן גם הניק שלו. יכולתי להיכנס לשם. יכולתי לקרוא הכל. להבין מי זו החברה שלו. היכן הוא נמצא בכל הפעמים שהוא משקר לי. יכולתי, אבל לא יכולתי. זה היה הרבה יותר מדי.
אני סוגרת את הקבצים וממררת בבכי.
כשאני מגיעה לקחת את רותם מהגן עיני אדומות. רותם מתבוננת בי בעיון. דבר לא חומק מעיניה.
היא מנסה לשמח אותי. בכוח. היא מאוכזבת שזה לא מצליח לה. כל כך הרבה אני מאכזבת אותה בימים הללו.
בערב אני לא מתאפקת ומתעמתת עם ארז לגבי מה שמצאתי. זו שטות כמובן כי עדיין לא ברור לי בעצמי מה פשר הדברים שקראתי. במקום להמשיך את החקירה שלי אני מתוודה באופן מיידי בפני זה שעד היום התרגלתי לשתף בכל. אני עדיין לא מצליחה להפנים את השינוי.
"את שוב מתעסקת בשטויות האלה?" הפעם הוא כועס ממש. "אמרתי לך לעזוב את זה. אני ממש לא מוכן לדבר על זה."
המבט שלו אטום. הוא נראה לי כאילו השתגע. שוב אני תוהה מי גנב את ארז שלי ומי זה הגבר העומד מולי. ובכל זאת אני לא מרפה. לא מסוגלת להניח.
"אלו לא שטויות. זכותי לדעת מה בדיוק קרה. איך אתה יכול להגיד שזה לא חשוב? כל החיים שלי נהרסו ואתה אומר שזה לא חשוב?"
"שוב את משתמשת בביטוי הזה שהחיים שלך נהרסו. למה את מוכרחה להשתמש דווקא בבטוי שאני הכי שונא, כשביקשתי ממך אלף פעמים לא להשתמש בו?"
"כי הפעם זה נכון. הפעם זו לא הגזמה. החיים שלי באמת נהרסו."
"עכשיו תראי שהם באמת יכולים לההרס," הוא מתריס כמעט בשנאה, "אני יוצא מפה. אני לא יודע לאן אני הולך ואני לא יודע מתי אני חוזר. אם אני חוזר בכלל. אמרתי לך שאני בשום אופן לא יכול לחיות ככה."
אני מתקפלת, ככל שאני יכולה עם בטן הריונית של חודש שמיני. אני בוכה ומתחננת שלא ילך. במקום לכעוס על שהוא לא מוכן להתנהג לפחות עכשיו כמו בן-אדם ולומר את האמת אני הופכת למישהי שלא הכרתי. סמרטוט. משוטחת על הרצפה ובוכה.
כרגיל הוא שונא שאני בוכה, אבל הפעם אפילו מתוך הבכי שלי אני יכולה לזהות בו שמחה. כן, אי אפשר לטעות בכך. הוא שמח. שמח על שעדיין יש לו שליטה עלי. שעדיין הוא הקובע ואני לא רוצה שהוא ילך. הוא נשאר.
"אבל בתנאי שאת לא מזכירה את הסיפור הזה במילה. אני לא הולך לדבר על זה."
אני שותקת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
