לפני חודש התעוררתי באחד הבקרים, ודשדשתי מהמיטה כדי לפתוח את התריס אצל הילדים, לראות אותם מתעוררים כל אחד בדרכו, חמימים כמו גורי כלבים, ולשמוע את כל הקשקושים של הבוקר שלהם. בכל פעם זה משהו חדש ומקסים.
פתאום הרגשתי מאחורי האוזן מין "קנאק" כזה, אבל מלווה עם כאב חריף של תנועה לא נכונה, של גב תפוס, אבל בראש. או או, חשבתי לעצמי, אולי נתפס לי השריר בצוואר וזה מקרין לי לעבר הראש. או שיש לי סרטן במוח, חה, חה חה חה .... חה?
חיבקתי את הילדים בכוח, במחשבה שזאת אחת הפעמים האחרונות שאעשה את זה, הכנתי להם עיגולים עם חלב ושעטתי לאינטרנט, כי זה מה שעושים היפוכונדרים כיום, שאין להם "מרק" בבית, וגם לא יודעים איך בדיוק עושים סרצ' בתוך ספר.
מושגים כמו "דימום תוך גולגלתי" ו"מיפרצת" ו"יש לך ארבעים ושמונה שעות לחיות" התחילו לאפוף אותי. איך בדיוק יודעים? הולכים לרופא, אולי. מצד שני, אני רוצה באמת לדעת שיש לי עד המקלחת הבאה לחיות? ולמעשה, הכאב הראשוני כבר חלף ונשארה רק תחושה עמומה של אי-נעימות ואולי קצת נימול (נימול?! זה סימפטום מספר אחת של דימום במוח! oh crap).
כל השבוע הלכתי על ביצים, מעסה לפרקים את אחורי הגולגולת שלי, מנסה לשוא לא להיכנס לאתרים הנוראיים האלה, ולא לדבר עם אף אחד. כי בסך הכול, זו פאדיחה להיות היפוכונדר, חששן כזה. בסוף זה יהיה כלום, רק שריר תפוס. ואז מה? מצד שני, כל אלה שיש להם - או היה להם - סרטן במוח, גילו את זה איכשהו ואני בטוח שהגילוי לא היה עם סאונדטראק דרמטי של סרט מתח, אלא סתם עניין יומיומי, בליטה לא ברורה, ערפול בראייה, נפילה באמבטיה. כאלה.
בערב ישבתי לראות טלוויזיה. לא משהו מלחיץ ממש. אחד נגד מאה. פתאום, תחושה מוכרת של דגדוג באף. בלי שום התגרות, מתחיל לרדת לי דם מהאף. לא חיטטתי, בחיי. לא הפעם. רק ראיתי טלוויזיה, מיינדינג מיי און פאקינג ביזנס. אמרתי לשירי, שירי, יורד לי דם מהאף. כוס אמק. כוס אמק. אני חייב להתקשר לרופא. זה כבר לא פאקינג אורתופדי. את יודעת שזאת הפעם האחרונה שאת רואה אותי צלול יחסית, ב"אחד נגד מאה". תגידי לילדים שאני אוהב אותם, ותשמרי עליהם, אה? אל תתחתני מיד עם איזה מניאק שיעשה כאילו הוא אוהב אותם אבל יכפכף אותם כשאף אחד לא רואה ויתעלל בהם מנטלית, את שומעת אותי שירי? שירי, קאם און, תעזבי ת'טלוויזיה, נו אני אומר לך משהו, כן, אום רש רש זה אילת.
ביום שישי הלכתי לרופא. הוא אמר לי שזה כנראה השריר בצוואר שמקרין לי למעלה, ונתן לי הפניה לאורתופד, וכדורים נגד כאבים.
אני עדיין מחבק את הילדים כאילו זאת הפעם האחרונה, ותוהה איך הם בדיוק יזכרו אותי, אם בכלל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
