פרק שישי:
אני בחיים לא אשכח מה הרגשתי כאשר גיליתי שאבי חולה במחלת הנפש סכיזופרניה, את הפחד העצום שתקף אותי כשחשבתי על הריבים של הורי. אמי היקרה לי כל כך, היתה בעצם כל הזמן בסכנת חיים. היה לי מאוד קשה לעכל זאת, פשוט בלתי אפשרי.
לאחר שקראתי את הכתבה הנוראה ההיא, רציתי לדעת עוד על המחלה. נכנסתי לאינטרנט וקראתי בשקיקה על פרטים נוספים אודות המחלה. היה שם באינטרנט פרט נוסף, אשר לא הוזכר בכתבה.
"המחלה היא הינה תורשתית" המשפט הזה הקפיא אותי, וגרם לי להזיע מרוב פחד. הדמעות נצנצו בעיני, הדופק שלי הואץ, והרגשתי כאילו כל העולם חרב עלי. האם זה אומר שגם אני חולה בסכיזופרניה? לא הפסקתי לשאול את עצמי את השאלה הזו, כעת נוספו אליה שאלות נוספות.
אני חולה נפשית? האם אכן הגעתי למקום המתאים לי ביותר? לבית חולים לחולי נפש?
החדר הצחור, הקירות הלבנים, הסדינים הנקיים, הריח הנורא של התרופות, עונים לי בכל יום שעובר, שאני נמצאת במקום הנכון. בבית החולים הזה, לחולי נפש, לאנשים בעלי מחלות נפשיות.
אני יושבת כאן על המיטה, מחבקת את שתי רגליי בידיי, ומרגישה ישנונית מתמיד. כנראה שהשפעת חיסון ההרגעה שקיבלתי לפני זה מהאחות, לא עברה לגמרי. אני עדיין מרגישה שהעפעפיים שלי כבדים מדי, ונלחמת ברצון לעצום את עיני ולהירדם שוב.
אני כל כך מיואשת, אני כבר לא מאמינה שאי פעם אצא מכאן, לעולם שבחוץ. שאראה שוב את השמיים הכחולים, את העננים הלבנים והיפים. עננים, כמה שאני רוצה להיות אחת מכם. הינכם בטח מאושרים שם למעלה, חסרי דאגות. כמה נפלא להיות ענן, אפילו קטן, אפילו לא כל כך לבן, אפילו לא בעל צורה מוגדרת, להיות פשוט ענן. אני שוב בוכה, לא מפתיע אתכם נכון? כבר סיפרתי שאני בוכה ובוכה, שהאחיות כאן מזריקות לי כל יום סמי הרגעה כדי שארגע, ואני רק בוכה כל יום יותר ויותר.
אני נשכבת מכורבלת על המיטה, ורוצה שהתיקרה הלבנה שמעלי תעלם. תפתח בפני את השמיים הענקיים, כך שאוכל להביט בעננים כל יום, ובלי הפסקה. מה עוד נשאר לי בעולם הזה חוץ מהעננים? שום דבר. אפילו תקווה כבר אין לי, למרות שלא הסכמתי לוותר עליה במשך זמן רב. אולם כשהימים עברו ועברו, ודבר לא השתנה, והתבלבלתי כבר בתאריכים ושכחתי איזה יום היום, התקווה נעלמה כלא היתה.
האחות נכנסת לחדרי הלבן, ובידה המזרק עם סם ההרגעה. הפעם אינני צועקת, ולא כועסת על כך שהיא לוקחת את ידי ומזריקה לי את הסם. האחות מחייכת אלי במתיקות, ולוחשת:"אני רואה שהיום את כבר לא צועקת שאיבדת תקווה. זה טוב מאוד". אני מביטה בה, וחושבת מה לענות. "פשוט הבנתי שבאמת אין יותר תקווה, ושאין טעם לצעוק יותר ולבכות. הרי בכל מקרה איש לא ישמע אותי" אני עונה. האחות מביטה בי בדאגה, וחיוכה נמחק מפניה. היא שולחת את ידה אלי, ומלטפת את שיערי הארוך והפרוע, שלא סירקתי כבר 4 ימים. לאחר מכן, היא מתרוממת ממיטתי ויוצאת מהחדר בהליכה איטית. אני מפהקת בקול, ועוצמת את עיני. בעוד כמה שניות, אני אפול לתוך החשכה. התרדמת תבוא אלי, תמחק מראשי את כל הכאב והמחשבות. בינתיים, אמשיך בסיפורי.
לאחר אותה שבת שבה קראתי כתבה מזעזעת בעיתון, וחיפשתי מידע על מחלת הסכיזופרניה באינטרנט, ניסיתי להמשיך בחיי מבלי לחזור ולהיזכר בכתבה או במחלה. לא רציתי להאמין שאבי אכן חולה במחלת נפש כולשהי, רציתי להאמין שאני פשוט בעלת דמיון מפותח מדי.
ביום ראשון, קמתי בבוקר עם כאב ראש. לקחתי אקמול אחד, וקיוויתי שהוא לא יגרום לי להירדם בשיעור. יולי אחותי הקטנה, לא רצתה להתעורר בבוקר וללכת לגן. היא טענה, שבגן כל הילדים טיפשים ומגעילים ושאין לה מה לעשות שם. הייתי צריכה לשכנע אותה שללכת לגן זה חשוב, ושאם היא לא תלך, היא בחיים לא תוכל ללבוש חולצה ורודה עם סמל בית הספר "מקיף ה'" כמוני. יולי השתכנעה, ורק בגלל החולצה שהיא כל כך רצתה ללבוש במקומי.
אמא קמה יותר מוקדם מכולם, וישבה במטבח יחד עם ספל הקפה השחור שלה, כמו בכל בוקר. התפרצתי למטבח והפרתי את השקט עם המילים:"אמא, יולי התארגנה כבר לגן. אבל אני לא יכולה לקחת אותה, כי אני צריכה להגיע לבית הספר יותר מוקדם היום". אמי הרימה את עינייה אלי, וראיתי שהן נפוחות. הבנתי מיד שהיא בכתה, וליבי התכווץ ברחמים. "זה בסדר אלן, אני אקח את יולי בעצמי לגן. גם ככה כבר איחרתי לעבודה" ענתה אמי, והחזירה את עינייה אל ספל הקפה השחור שלה. הבטתי בה שותה את הקפה בלגימות קטנות, ורציתי לחבקה ולהרגיעה. אולם לא נשאר לי כבר זמן, והייתי צריכה לרוץ לתחנה לפני שהאוטובוס האחרון יברח לי. "יום טוב שיהיה לך, אמא" אמרתי במהירות, ורצתי לחדר לקחת את התיק של בית הספר.
יצאתי מהבית בצעדים כבדים, והרגשתי זוועה. אמי בכתה, ואני הבת שלה, לא התעניינתי בכלל מה קרה לה על הבוקר.
עמדתי בתחנה, והבטתי בשמיים. באותו בוקר לא היו כמעט בכלל עננים, ובשבילי זה לא היה סימן טוב. לפתע הבחנתי בלורין, שעמדה בצידה השני של התחנה. היא היתה שקועה מאוד בשיחה עם בחור כולשהו, וניראתה כל כך מתלהבת ומרוצה, שכבר הייתי מוכנה לשמוח בשבילה שהיא מדברת עם בחור שמוצא חן בעינייה, אבל אז זיהיתי את הבחור, זה היה צחי. לורין עמדה מול צחי, ופשוט פלירטטה איתו. לא האמנתי שהיא עושה זאת, הרי היא ידעה שאני מעוניינת בו, ידעה כמה הוא מצא חן בעיניי. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה, בכדי להבין שלורין הגיעה בכוונה לתחנה מוקדם יותר, היא רצתה לפגוש שם את צחי ולדבר איתו לפני שאני אבוא.
כמה נפגעתי אז, פשוט רציתי לברוח בחזרה הביתה ולבכות. לורין חברתי הטובה, אשר הכירה אותי יותר טוב מכל אדם אחר בעולם, החליטה לגנוב ממני את האהבה החדשה שלי. כן זאת היתה התאהבות, כן אני הייתי מאוהבת בו, בצחי.
עמדתי מאחורי התחנה, כדי ששניהם לא יראו אותי, ורציתי שהאדמה תבלע אותי ומהר. הבטתי בהם צוחקים ומדברים בעליזות זה עם זו, ורציתי למות על המקום מרוב שכאב לי לראות את זה. המחשבות החלו להתבלבל בראשי, למה לורין כל כך רעה כלפי? מדוע היא איננה חושבת עלי ועל רגשותי? מה כבר עשיתי לה שהיא כל כך פוגעת בי? למה צחי גם מפלרטט איתה?
לבסוף כשכבר הייתי לגמרי פגועה והרגשתי הכי נורא שאפשר, התיישבתי על האספלט המלוכלך ופרצתי בבכי, כמו ילדה קטנה. האוטובוס האחרון הגיע, אך לא עלה בדעתי לעלות עליו בכלל, משום שלא רציתי להמשיך ולהיות עדה לשיחה המתוקה של צחי ולורין. אני לא יודעת כמה זמן עוד המשכתי לשבת שם, על המדרכה המלוכלכת, לא היה לי אכפת מכלום באותו רגע. גם לא מהבית ספר, למרות שהייתי אמורה ללמוד באותו יום עד השעה 15:00.
כאשר התחנה התמלאה באנשים, החלטתי שעלי לקום וללכת למקום כולשהו. הביתה לא יכולתי ללכת, אמי נשארה בבית ולא הלכה לעבודה. אם היא היתה מגלה שהברזתי מבית הספר, היא היתה כועסת ומתאכזבת מאוד. הלכתי לגן השעשועים הקרוב לביתה של לורין, והתיישבתי שם על נדנדה. לא היה שם איש, חוץ מסבתא זקנה אחת שישבה על ספסל לבדה. לרגלייה שכבה כלבה גדולה ושחורה, אשר ניראתה די משועממת.
חשבתי על אבי, על כך שהוא ואמא רבים כל כך הרבה בזמן האחרון, וניסיתי לשווא לסלק ממוחי את תוכן הכתבה המפחידה שקראתי. השעות עברו מהר, ומבלי שהרגשתי, הגיעה השעה 15:00. קמתי מהנדנדה שעליה ישבתי כל הצהריים, ופניתי הביתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
