***
יצאתי מבית ההורים שלי אתמול בצהריים, ועברתי ליד מה שהיתה פעם המכולת של חיים. אמרו לי שהוא מת לפני כמה זמן. ראיתי אותו בפעם האחרונה לפני חמש שנים, כשהוא רק התחיל להיות חולה. הוא הסתכל עליי אז, קרץ לי ואמר "רק שתהייה לי בריא, וטרי, וחזק!!". חייכתי אליו, "כן, אה?". וזהו. לא ראיתי אותו יותר.
אז עצרתי שם, ליד החנות הקטנה, שעכשיו שוכנת בה סוכנות יוקרתית לתיווך דירות. נעלמו השלטים הישנים של "מעריב" ו"פרומין". הוויטרינה המלוכלכת עם כיכרות הלחם השחור ושקיות השלווה הכתומות הוחלפה בזכוכית מבריקה ומודעות צבעוניות על וילות למכירה, המקרר המעופש של גלידות "ריאו" הומר בשולחן מנהלים מהודר, והתריסים החלודים נצבעו מחדש בטורקיז פסטלי. פעם אפשר היה לקנות כאן חצי לחם לבן בהקפה, ולחמניות טריות נבצעו בסכין קהה ונמרחו בנדיבות בחריף או בפרוסות דקיקות של פסטרמה וחרדל של תלמה. לכאן נכנסתי ביום שישי אחד לפני מיליון שנה והכרזתי בחשיבות של ילד בן שש "זהו, חיים! אין יותר לירות, מעכשיו - שקל!". מהכיסא הרעוע שפעם היה מוצב כאן מחוץ לדלת, חיים ראה אותי משחק ונופל, רודף אחרי חתולים, נעלב מחברים ונמלט משכנים כעסניים.
ועכשיו, כלום.
התיישבתי על המדרגות של טובה - גם היא מתה לפני כמה שנים טובות - והרשיתי לעצמי להיסחף קצת לאחור, לכל הדברים שהיו פעם הכול, ולא יהיו יותר אף פעם. כאן, על המדרכה הזאת היינו עושים טורנירים של סטנגה עם סיני חמדי והתאומים אורי וליאור, עם שני רעפים שבורים ושתי נקודות לשער בנגיחה, ולתוך הג'ורה הזאת, שליד הבית של שמחה צמח והאחים חמורי הסבר שלה רונן ומנחם, התגלגלו וטבעו להם עשרות כדורי הטניס הירקרקים שקנינו מדמי כיס מועטים אצל רוני מספורט רחביה.
במספר שמונה, שסופח מתישהו למספר עשר וכבר לא קיים, גר פעם קבצן זקן וכפוף כמו ר' שהשמועות אמרו עליו שהוא מיליונר נסתר ומביתו נדף תמיד ריח של טחב ושמן זית. לידו במספר שש גרו מאחורי השער הירוק זוג היפים בלונדיניים והחתול הסיאמי החצי-עיוור שלהם, סילבסטר, שנדרס איזה שבע שמונה פעמים ונשאר בחיים, אולי עד היום.
ממולם חנתה תמיד האוסטין חמישים ושבע של ניסים דבש, עם מיליון קילומטר ומנוע של רולס רויס. לאבי דבש הייתי קורא בשריקה מיוחדת אחרי הצהריים והיינו הולכים ליריב דרורי שמת כשהיינו בני חמש עשרה או לאיציק קלימובסקי שהיו לו צוללות חשמליות. לפעמים היינו מחליטים לבנות עגלה, כדי לנסוע איתה בירידות של השכונה. העגלה היתה נראית כמו רפסודה שטוחה עשוייה קרשים קרשים, ולה "הגה" עשוי גם הוא קרש עץ, והיא נסעה במהירות על גלגלי עגלות ילדים שמצאנו בזבל. מעצורים לא היו אף פעם, ובסיבובים היינו נופלים כל פעם מחדש או מתרסקים לתוך מכוניות חונות.
פה, בתחתית הרחוב הזה, היינו מתאספים בכל תשעה באב למלחמת בובקעס אלימה עם כל הילדים החרדים מהסביבה. לאחד מהם, שלוימה קויפמן הבריון, השחלתי פעם אחד ישר לתוך הפה.
פגשתי אותו לא מזמן, את שלוימה קויפמן. הוא צלם באיזה עתון חרדי, ויש לו שישה ילדים. אבי דבש כנראה פקח של מס הכנסה. יריב דרורי מת ונעלם. חיים של המכולת מת גם הוא. סיני חמדי כבר בן ארבעים ומשהו, אין לי מושג מה קורה איתו. אני חושב שאני חייב לו חצי מנה פלאפל מ"שלום". אורי מהתאומים עבר למיאמי עם אישה מחומצנת ושלושה ילדים, את האחים שלו אני פוגש כל שנה באזכרה ליריב ואת אבא שלו אני עדיין רואה בימי שישי בשוק מחנה יהודה, מוכר גפרורים. שמחה צמח עדיין רווקה. כל מה שאני זוכר ממנה הוא שהיתה מרמה בטירוף במחבואים. מציצה כל הזמן, ו"דוגרת". שלושה רבעים, אולי יותר, מאלה שגרו ברחוב הזה אז מתו, או עברו דירה, ורוב הבתים ברחוב נהרסו בינתיים ונבנו מחדש כאחוזות מפוארות, בתי קיץ חתומים של יהודים עשירים שמגיעים לכאן מצרפת פעם בשנתיים, בחגים.
ישבנו שם אולי שעה, אני וסימון ומואיז הקטן. בסופו של דבר התפזרתי משם.
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
![דני זמנה :]](https://simania.co.il/images/users/42974.jpg)
