****
אחת שלושים ושתיים. אם מתאמצים, ועוצרים את הנשימה, אפשר לשמוע רחש של מחשב דלוק, ומדי פעם מכונית רחוקה, אולי של אחות חדר לידה שיוצאת במדים מעומלנים לבית החולים.
התעוררתי קודם, שאריות דביקות של חלום מטריד התעופפו אל חשכת החדר, מאיימות לחזור ברגע שאירדם שוב. אני מחליט לקום מהמיטה ולשתות כוס מים קרים. בדרך חזרה למיטה, נשמע קול מחדר הילדים. אולי חלום רע, כמוני בדיוק. אני פוסע באיטיות על בהונותיי.
דווקא מתוך המאמץ שלא להקים רעש, עצם הברך שלי מתפוקקת להכעיס בכניסה לחדר, והצליל המרשיע, זרד נשבר ביער, מרעיד באזניי את הבית כולו. אני מטה אוזן, ופולט אנחת רווחה חרישית כשנדמה לי שאף אחד לא מתעורר.
שלוש נשמות ישנות כאן, כל אחת אסופה בעצמה, על הגב, על הבטן, חובקות כרית, כנף פיג'מה מהאגדות או שמיכה של קיץ. הילדים ישנים. ישנים חזק. יחד, הם חוברים לתזמורת חרישית המנגנת מוסיקה ערבה של נשימות. כך הייתי נכנס כשהיו תינוקות, מתקרב סמוך סמוך, ומצמצם את העיניים שעה ארוכה רק כדי לראות שהם נושמים עדיין, נרגע רק כשעלה בידי לחוש בצל הבל נשימה, או לראות את בית החזה עולה מעט. כמו לשון שמחפשת שן כואבת, נהגתי להשתעשע בהרהורים אפלים על הרגע הבלתי ניתן למחשבה שבו פתאום לא אצליח להבחין בדבר.
מסביב, לא חשוב לאן מסתכלים, נח אבק דק של תום ילדותי. על פניו של כל אחד מהילדים, על הצעצועים המפוזרים, על המנורה המאויירת ועל הספרים בכוננית השנהב הקטנה. אפילו הריח ששורר בחדר הוא טהור ונקי, מעורר חמלה כמו כלבלב חמים שמתערסל בפינתו. כל התום הזה מוגן, מוגף, עטוף, תחום ומוקף בארבעה קירות ובי.
בובה קטנה של פינגווין מוטלת על גבה ליד השטיח. מתוך דחף הרסני כבוש למחצה אני מושיט את כף הרגל בזהירות, כך סתם, ונוגע בפינגווין עם הבוהן. המנוע המכני הזעיר מטרטר פתאום, והפינגווין רוטט תזזיתית בתשובה, מפר באחת את הרחש האפור האחיד של המזגן ומכניס בו כתמים תועים של סגול וירוק, עד שהוא דועך לאחר שניות ארוכות. רק אחרי דקה או שתיים של ציפייה דרוכה, אני מעז לשוב ולנשום.
המזרון בקומה העליונה של מיטת הקומותיים חבוק בזרוע דקה, חלקה, וקווצת שיער יורדת כנחל כהה בין שתי בובות פרווה של טיגר ופו הדב. אני מציץ בזהירות מעבר לשפת המיטה, מקווה לא לפגוש עין פקוחה חייכנית. אלומת האור ממנורת הלילה מגלה לי אט אט פה אדמדם פעור מעט, עיניים עצומות תחת ריסים ארוכים, ואף קטנטן ועליו טיפות של נקודות חן בהירות.
ילדה בת שש.
בבת אחת אני מתפקע, לא יכול להכיל. מתנשם בקול רם, מנסה להכניע את סייח האושר הבועט כבר מתוך בית החזה. שלי, אני חושב. הילדה הזאת, שלי. איזה פלא.
היא פיקחית כל כך, וצינית, ותמימה, נאחזת בחוזקה בקרעים של ינקות, מאמינה עדיין בפיית השיניים, בקסמים ובנסיכות, אבל בליבה פנימה כבר יודעת שאינם קיימים.
בתוך הגוף הפעוט הזה בכתונת לילה, גלום עתיד שלם, סודי. העתיד שלה, ושלי. הרגל עוטפת את השמיכה במין אדנות בטוחה, ולרגע אני נרעד ממחשבה שלא שוכבת כאן ילדה קטנה, תינוקת עד לא מזמן, אלא אדם שלם, כמעט אישה, מישהי שכבר חומקת מהישג ידי.
אבא, היא תגיד לי מחר, תכיר, זה תומר. אהלן תומר, אני אומר בחיוך קר לנער הנבוך, יודע בדיוק מה הוא רוצה, בידיו המגששות ובראשו פרוע השיער. הוא יחבוש כובע מצחייה לבן נוטה הצידה, ותהייה לו פלומת שפם דקה על שפתו העליונה. אפס, אני אחשוב לעצמי. אפס מאופס. הם יצעדו אל החדר שלה יד ביד, ויסגרו את הדלת. אני אתפוצץ על הכורסא.
היא תבוא אליי בוכה כשהוא יעזוב אותה, ואני אחבק אותה חזק ואגיד לה שוב ושוב שהיא טובה, ויפה וחכמה ושהוא סתם אידיוט. בחלחלה אמיתית אוסיף, יש עוד אלף כמוהו. הוא לא אידיוט, היא תתכעס פתאום ותביט בי במשטמה, הוא מושלם, ואתה לא מבין כלום.
ביום שישי היא תיכנס הביתה עם מדים, תקטוף ביד דקה את השניצלים ששירי טיגנה הרגע במחבת, ותדביק לי נשיקה רטובה על המצח. לבי ייצא אליה כשהיא תשב לידי במרפסת ותאכל סברס כתומים וצוננים, ומדי פעם תשמיע צווחה קצרה כשעוד שערת קוץ זעירה תתגנב מן הקליפות המנומרות אל אצבעה.
כשיימאס לה היא תיכנס הביתה להביא פינצטה, ותחזור כשהיא אוחזת בידו הקפוצה של ילדון פעור מבט בן חמש. רוץ לסבא! היא תחייך, והוא ירוץ וימעד, אבל יקום מיד וימשיך אל זרועותיי המושטות.
היא תאכיל אותי מרק בכף, ותנגב כמה טיפות סוררות מזוויות סנטרי. אני אחייך אליה, ואחשוב על העתיד.
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
