כן, באמת לא ראיתי אותך כמה ימים. בדיוק חזרנו ממגידו. היינו אצל גיסתי אסתר. חופשה עלק. לא נחתי רגע. לא היתה לי ברירה, היא הזמינה אותנו כל כך הרבה פעמים והילדים כל כך רצו לנסוע. בטח, בשבילם זה היה כיף, למה לא? רק אני לא יכולתי לעצום עין. כל כך הרבה יתושים בקיבוץ. גם הכלב שלהם לא הפסיק לנבוח. תאמיני לי, כבר לא ידעתי מה לעשות. אפילו כדור שינה לא היה לי. מאיר שכח לקחת את השקית עם הנומבון. הכל אני צריכה להזכיר לו. שום דבר בלעדי הוא לא מצליח לעשות. בסוף יצאתי ושחררתי את החבל של הכלב. נו, איך הוא לא ינבח כשהוא קשור. כנראה עצמתי עין רק לרגע. ואז שמעתי כאלה צעקות. מסתבר שהכלב ברח, והילד שלהם, גדי, יצא לחפש אותו. אל תשאלי איזה צעקות. לא שמעת דבר כזה בחיים שלך. מה היה להם לצעוק כל כך הרבה. זה בסך הכל כלב, ועוד בקיבוץ. אסתר תמיד אמרה שקיבוץ זה גן עדן לחיות ולילדים. ינע גן עדן. הגדי הזה לא הפסיק לבכות. כאילו שמישהו יגע בכלב המפורעש שלו. בסוף הכלב חזר. רק בערב. כל היום לא עשינו כלום חוץ מלחפש אותו. גם כן אבדה. 
לא מספיק זה, אז למחרת יעלי שלי נפצעה. היא דרכה על קיפוד. אסתר כעסה עליה איך היא לא נזהרה ולא ראתה על מה היא דורכת. זו חיית המחמד של הקטן שלהם. איך יעלי יכלה לחשוב שקיפוד מתרוצץ בתוך בית? איזה חינוך יש בקיבוץ, אני אומרת לך. מי שמע על דבר כזה קיפוד בתוך בית?!
והילדה שלהם, יותר טוב שלא תשאלי. גן חיות שלם היא הביאה הביתה. חזרה עם ציפור על הראש, חילזון, עוד כלב, צב, ואפילו ג'ירפה, תארי לך. ובמקום שאמא שלה תצרח עליה שלא תכנס עם כל הטינופת הזו הביתה היא עוד חיבקה אותה. את כל הבגדים הייתי צריכה לרסס כשחזרנו. החינוך בקיבוצים, שלא נדע. יחסית לשם אצלנו עוד זהב, בחיי.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה