פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2682 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים פרק מספר שעדיין לא פורסם בלו-בלו
כיצד אתאר את היום ההוא, יום בו הבנתי שהכל אפשרי והחרדות שלי לא מחסנות אותי מרע אמיתי. זה התחיל מסתם תלונה של רותם על צריבה בשתן שלוותה בחום גבוה. היא הייתה בת שלוש וחצי. חרדתית ומפוחדת מיהרתי איתה למוקד. אפילו לגלוגו של ארז לא הצליח לעכב אותי.
"דלקת בדרכי השתן גורמת לכאבי תופת," נזפתי בו. "אי אפשר לחכות."
"אם זה מה שירגיע אותך," הוא הפטיר בזעם כבוש "אז נלך." באזני יכולתי לשמוע אותו אומר "שוב את והחרדות שלך."
הלכנו.
במוקד מקבלת אותנו פקידה מפוהקת בדלפק הקבלה. "כן?" היא שואלת אותי משועממת, "במה אני יכולה לעזור ?"
"הילדה מתלוננת על צריבה בשתן ויש לה חום מעל 40," אני עונה בלחץ.
"אהה" היא עונה בחוסר עניין, מקלידה את דברי באיטיות מרגיזה, נזהרת על המניקור הצרפתי שלה.
אני לא מתאפקת, יודעת שעוד רגע אתחרט על דברי "בגן של הילדה יש שפעת חזירים, זה יכול להיות קשור?"
ההבעה המשמימה נמחקת מעל פניה באחת. בזריזות מדהימה היא קוראת לשתי אחיות ורופא. הם מתלחשים ארוכות ומצביעים עלינו. אנחנו נשלחים לחכות עם מסכות על פנינו בחדר 101.
באזני מתנגן שוב ושוב המשפט "אתם המתים". לא מישהו כארז יחמיץ את המספר.
"שמת לב לאיזה חדר שלחו אותנו?"
אני מהנהנת. "אורוול, 1984."
ארז מוצא זאת משעשע, ובי אוחזת צמרמורת. חוש ההומור שלי נעלם במצבי לחץ.
לאחר נצח שכולל תישאול על ידי שלושה רופאים, חתימה שלי שהילדה לא סובלת משום תסמונת של שפעת חזירים, אנחנו מופנים לבדיקת שתן פשוטה. ההמתנה לתוצאות אף היא אורכת נצח. רותם כבר מאבדת את הסבלנות. היא מסתובבת בין החדרים ואני רודפת אחריה במתח, מפחדת שתדבק במשהו. לבסוף היא מבקשת חבילת סוכריות מהמכונה האוטומטית שבפינה. אני נענית לה בתנאי שתשב לידי. היא בוחרת עטיפה ובה חמש סוכריות על מקל. ירוקה, אדומה, צהובה, לבנה, וכחולה. אנחנו יושבות על כסאות הפלסטיק האדומים שבכניסה למעבדה. היא מתלבטת במה לבחור, ורוצה לאכול את כולן. אני מתוחה מכדי להתווכח. היא אוכלת אותן בזו אחר זו, מאושרת בעליל. אילו ידעתי. יש בה כל כך הרבה שמחה גלויה מהסוכריות הללו עד שממש כל מי שעובר שם מחייך אליה.
התוצאות מגיעות. אנחנו מגלים שאין שום דלקת. רק קצת גלוקוז בשתן.
"זה שום דבר," אומר הרופא, "העיקר שזו לא שפעת חזירים."
"ובכל זאת" הקשתי, כהרגלי לא מוכנה לקבל שום תשובה כפשוטה, "מה יכול לגרום לסוכר בשתן?"
"היא לא בצום, נכון? אז זה כלום."
מוחי כבר מתחיל לחשב חישובים, משתמש בידע שצבר משנות הפוכונדריה מרובות, שלי ושל אמא שלי. סוכר בשתן. זה אומר שהסוכר בדם הוא לפחות 180 לפני שהכליות מפרישות את עודפי הסוכר לשתן. היא לא אכלה, רק שתתה חלב. זה לא יתכן.
אני לא מתכוונת לוותר כל כך מהר, ביחוד לא אחרי שחיכיתי זמן כה רב. "היא רק שתתה מעט חלב," אני ממשיכה. ארז חותך אותי. "נו, אין לה כלום, בואי נלך כבר. למה את מחפשת מחלות מדומות."
אנחנו הולכים משם. ליבי כבד. סוכרת. זה לא באמת יכול להיות.
הימים הבאים הם סיוט. אני לא מפסיקה לחשוב שאולי זה בכל זאת. אני בטוחה שאני כרגיל סתם הסטרית ולכן לא לוקחת אותה לבדיקת סוכר. רוצה לחסוך לה את הדקירה המיותרת הזו. לבסוף אני מחליטה להגיע לרופא שלה ולבקש הפניה לבדיקת סוכר. הוא שומע את הסיפור ומשוכנע שאין בכך כלום. הוא מושיט לי הפניה בכל זאת – מי יכול לעמוד בפני אמא לחוצה, ומושיט לרותם סוכריית טופי צהובה. היא מבקשת שתיים, ומקבלת גם אדומה. סוכריות הטופי האחרונות שלה. אני יוצאת מהרופא בתחושת הקלה אדירה. אני יכולה שוב לנשום.
"עכשיו את מרוצה? את רואה שאין כלום, את סתם הסטרית," ארז אומר, "סתם גררת את כולנו לרופא. בסוף היא עוד תחטוף איזה וירוס רק מזה שחיכינו בתור," הוא מוסיף באכזריות.
אני מצטמררת.
"את באמת מתכוונת לטרטר את הילדה לבדיקת דם בגלל ההסטריות שלך?"
דמעות בעיני.
הילדה עליה מדובר מתבוננת חליפות עלי ועליו, מוצצת את הסוכריה שלה ושותקת שלא כהרגלה.
תחושת ההקלה שלי זמנית בלבד. כבר בערב המועקה שבה ביתר שאת. מכיוון שאני לא מסוגלת להניח לנושא אני מייד בודקת ברשת מהם סימני סוכרת נעורים. אני מגלה ששתיה מרובה, תכיפות במתן שתן, הרטבה בלילה, וירידה במשקל הם הסימניים המיידים. לרווחתי לרותם אין אף לא אחד מהסמפטומים הללו. להיפך – אני תמיד צריכה לריב איתה כדי שתשתה. היא מעולם לא הרטיבה בלילה מאז שהיא גמולה. בעצם, סימפטום אחד אולי קיים – היא ירדה קצת במשקל בזמן האחרון. שוב גל חרדה גואה בי. "היא ירדה 400 גרם. זה לא מלחיץ?" אני לא מתאפקת ומדווחת לארז, מסתכנת בכעסו.
"נו באמת. הפעם הגזמת לגמרי. היא כבר בת יותר משלוש וחצי ואת דואגת בגלל 400 גרם?! את חושבת שאת נורמלית?"
אני יודעת שלא. ובכל זאת החרדה אינה עוזבת אותי.
שלושה שבועות עוברים להם תוך עינוי מתמשך. חרדה תמידית אופפת אותי. אני כל כך חרדה שאני לא שמה לב שחרדה ברמה כזו לא אופיינית אפילו לי. אני כל כך חרדה שאיני מבחינה בכך שילדתי אינה כתמול שלשום. רק בהבלחות של שפיות אני רואה שפניה נפולות, שמשהו הולך ונהרס בה. זה מבהיל אותי ואני חרדה עוד יותר ולא עושה דבר.
המציאות מכריחה אותי לפעול. הסמפטומים מתגלים בזה אחר זה, כמו לפי הספר. אי אפשר להתכחש יותר לאמת.
"תראי איזה פלא" מקדמת יעל את פני ביום ראשון כשאני מגיעה לקחת את רותם מהגן. "היא סיימה לשתות את כל הבקבוק" היא מודיעה בגאווה. כל הקיץ היא רודפת אחרי רותם שתשתה, ללא הועיל. היום היא הצליחה. ליבי מחסיר פעימה. "את לא שמחה שהיא גמרה את הבקבוק?" היא מתפלאת. לא אני ממש לא שמחה. אני חרדה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה מקרה בלבד. אוגוסט. חם. הילדה צמאה.
התסריט הזה חוזר על עצמו גם למחרת. בכשרון רב אני מצליחה להישאר עיוורת ולהדחיק. בערב של אותו היום רותם מתעוררת משנתה וממהרת לשירותים. "זה סתם" אני מנסה להרגיע את עצמי. היא פשוט שתתה הרבה. אני מנסה לא לראות את פניה המעונות של בתי כשהיא קמה.
ביום שלישי היא ממשיכה להרבות בשתיה ושוב מתעוררת בבעתה בלילה לשירותים.
"זה לילה שני ברציפות שהיא קמה לשירותים," אני אומרת לארז. "אתה לא חושב שבכל זאת צריך לבדוק?"
"חשבתי שסגרנו כבר את העניין הזה," הוא עונה. "נראה לך שצריך לקחת את הילדה לבדיקת דם כי היא קמה יומיים לפיפי? את לא רואה כמה שזה מגוחך?"
אשמה, אני מתפלשת בחרדותי לבדי. זה אכן מגוחך. ובכל זאת משהו ממש לא בסדר.
ביום רביעי אנחנו הולכים לפארק שעשועים. ארז ורותם משחקים ומשתוללים. אני יושבת בצד וצופה בהם. רותם מבקשת לשתות. שוב ושוב ושוב. אני לא יכולה לעכל. אני הולכת להסתובב קצת במרכז המסחרי, משאירה אותם לשחק. כשאני חוזרת אני לא מתאפקת ומבקשת דוח.
"נו, אז מה. היא שתתה עוד בקבוק והשתינה פעמיים. חם והיא רצה. מה את רוצה?"
אני רוצה שיהיה בסדר. אני יודעת שלא. גוש חונק בגרוני. אני לא יכולה לנשום.
בלילה היא שוב מתעוררת ורצה לשירותים. היא לא מספיקה והפיפי בורח לה במכנסיים, בדיוק ליד השירותים. היא פורצת בבכי. אני מחבקת אותה ומנחמת, משתדלת להחביא את דמעותי ולא מצליחה. אי אפשר להתעלם עוד.
אני מודיעה לארז שמחר אנחנו לוקחים אותה לבדיקת דם בבוקר. שנינו. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד.
"אנחנו סוף סוף נוסעים לנופש ביום ראשון," הוא אומר. "אם היא תבדק מחר ממילא לא תדעי את התשובה עד שנסע ואז כל החופש תהיי בלחץ. את רוצה לבדוק אותה, בסדר, תבדקי אם זה ירגיע אותך. לפחות אל תהרסי לכולנו את הנופש. מה יקרה אם תבדקי אותה כשנחזור?".
אין לי תשובה טובה. אין לי תשובה בכלל. אבל הפעם אני מתעקשת סוף סוף. לא שומעת אותו. לא אכפת לי מכלום מלבדה. אני פשוט יודעת שאי אפשר לדחות.
למחרת, יום חמישי, אנחנו מגיעים למעבדה. אמא אבא ובת. מסתבר שזו בדיקה ורידית.
"זה לא יתכן שאי אפשר לקחת דגימה מהאצבע," אני מתעקשת, "הרי ישנם מכשירים ביתיים שעושים את זה. זו ילדה בת שלוש וחצי."
"גיברת, זה מה שעושים פה," עונה לי אחות במבטא רוסי כבד, "תחליטי, רוצה או לא. אין לנו כאן כל היום."
אני מתבוננת בארז. הפרצוף שלו מאשים. אני מתכווצת אבל יודעת שאי אפשר לותר. לא הפעם. רותם בוכה. משכיבים אותה על המיטה, קושרים את ידה כדי לקחת דם. ארז אוחז בה בצד אחד, אני בשני. אני רואה את הפחד בעיניה. השתקפות פחדי שלי.
זהו. אנחנו משוחררים. נותר רק לחכות לתשובות. אני מרגישה שאני צריכה לפצות. אותה על הדקירה. אותו על זה שאני קבעתי הפעם. את שניהם על החרדה שלי. רותם רוצה גלידה. אני מנסה לשחד בצעצוע, ליתר בטחון. אחרי שקניתי לה ברבי נוספת היא עדיין רוצה גלידה. אני מביטה בארז. "בואי, נקנה לך גלידה," הוא מתריס כנגדי. "רוצה גם?" הוא מתרכך. אני מסרבת, לא יכולה לבלוע דבר. הגוש צומח בגרוני וחונק אותי. אני יושבת איתם, מתבוננת ברותם המלקקת את הגלידה המתוקה בתאווה, ומר לי.
אנחנו יוצאים מהגלידריה. אמא אבא ובת. מעין משפחה. רותם אוחזת בידי, יד שניה היא מושיטה לארז. אנחנו הולכים והיא מדלגת. כדי להדביק את הקצב שלה אנחנו נאלצים לדלג בעצמנו. היא ביננו, ואנחנו לא צריכים לגעת זה בזו. היא מזמזמת שיר, ואנחנו לא מוכרחים לדבר. שתיקה רועמת ביננו.
כשאנחנו חוזרים הביתה אני ממהרת למחשב לבדוק אם הגיעו תוצאות הבדיקה. כל אותו הערב אני בוהה במסך החף מתוצאות. ארז ורותם משחקים משחקי תפקידים. היא דורה. הוא בוץ. אני אמורה להיות איסא האיגואנה, אבל איסא חסרה הפעם.
בלא תשומת לב יתרה אני מנסה שוב להיכנס לדף תוצאות הבדיקות. יש תשובה. באדום עז על גבי מסך, רחוק מאוד מהגבול העליון של הנורמה. 168 בצום. אין דרך אחרת לפרש זאת. אשר יגורתי בא לי. סוכרת.
ליבי דופק בחוזקה. ליבי מפסיק לפעום. אני אוחזת בשולחן, כאילו יציל אותי. זו לא חרדה הפעם. זו מציאות. אין לי מושג איך להתמודד עמה. זה לא יכול להיות. העולם מתמוטט. שמש בגבעון דום. לא יתכן שקורה לה משהו רע באמת. החרדה עוזבת אותי ואני מתמלאת פחד ועימו תחושת הקלה. אני שפוייה. זו המציאות שהשתגעה.
אחרי נצח אני קמה מהשולחן. "יש תשובה," אני אומרת לארז. "זו סוכרת." הם מפסיקים לשחק. רותם מתבוננת בי בחשש. היא עדיין לא מכירה את המילה הזו שצלילה כה נורא בקולי.
"את תמיד נחפזת לקפוץ למסקנות," ארז מבטל, "עדיף שתחשבי לפני שאת מפחידה אותה. אני רוצה לראות בעצמי." "בבקשה" אני מפטירה, מושכת כתפיים. הוא לא יציל אותי הפעם. הוא לא יכול עוד לומר שהכל יהיה בסדר. אויר צפוף, ארוג בשכבות של אימה ופחד, רובץ בחדר. זו שלא הייתה אמורה לפחד סתם כבר מתבוננת בי בחרדה, לא מעזה לשאול.
ארז מציץ במחשב. 168. אני לא מדמיינת. "נו?" אני שואלת, אולי בכל זאת יהיה לו איזשהו הסבר אחר.
"זה באמת נראה רע" הוא מודה. "אבל עד שאנחנו לא רואים רופא אני מסרב לדאוג."
הוא מסרב לדאוג ולי לא נותר אלא לדאוג גם במקומו. ב"רואים רופא" הוא מתכוון לכך שאני צריכה לקבוע תור. השעה כבר מאוחרת והרופא לא נמצא. אני כל כך דואגת עד שאיני מעלה בדעתי שהמצב רע באמת ויש למהר למיון. אני מחליטה לחכות ולבוא לרופא בבוקר, ומסתפקת בלחרוד בינתיים. כאילו שאם אחרוד מספיק אשוב לחיי הקודמים.
הלילה נמשך ונמשך. אני לא יכולה לעצום עין. ארז ישן בשלוה. מבחינתו אין מה לעשות כרגע אז הוא ישן. רותם ישנה בחוסר מנוחה. פניה מעונות. אני מעבירה יד מלטפת בשערה. אין לי שום הקלה. ובאותו הזמן ילדתי נמצאת בסכנה אמיתית. קטונים מצטברים בה והיא עלולה להיכנס בכל רגע לחמצת. עוד אין לי מושג. הגילוי שחשבתי שהוא הסוף הוא רק התחלה של חיים אחרים לגמרי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים וואו. מפחיד. קטניפ
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים תודה רבה על התגובה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים עוד עשרים שנה האח הגדול
היא תסתכל עליך במין מבט לא מבין כזה, ותאמר משהו כמו: "למה את כל הזמן עושה מזה עניין"
ואני אומר - תמשיכי לעשות מזה עניין.
לגבי התמיהה על התנהגות האבות.
מנסיון שלי בסיטאציות דומות , בהן אני כיכבתי כ-"הנרדם", אני יכול להעיד שמדובר בתגובה לא נשלטת. אני הצלחתי להירדם בישיבה , על כיסא פלסטית של חדר מיון, כשעלי (נרדם כמובן) הבן הבכור. אשתי הצליחה באותו זמן להקיף בריצה את כל בית החולים פעמיים (בית חולים גדול, לפחות שני קילומטר ריצה).
אני לא חושב שכל הגברים ככה, רק אלה שהם אבות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים אין לי ברירה אלא לעשות מזה עניין. בלו-בלו
-
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים כמו שבלוגי כתב, זה מתאר פחות או יותר את חלוקת ה"תפקידים" בכל תא משפחתי אלון דה אלפרט
גם אני מוצא את עצמי אומר בביטול "הילדה קצת משתעלת, מה את מתרגשת?" כשאשתי רצה איתה לטר"ם. לשמחתי, בדרך כלל זה נכון. קשה להתווכח עם אינטואיציה נשית, במיוחד כשהיא מעורבת עם חרדות או אמוציות. הדרך היחידה שלנו כבני זוג היא לנסות ולאזן את זה. לפעמים זה נשמע קר ומרוחק, אבל הברירה האחרת היא לאבד פרופורציה ביחד על המון דברים בלתי משמעותיים. מצד שני, לפעמים אחד הילדים שלי מחרחר ואני קם כל שעה לבדוק שהוא נושם, בזמן שאשתי ישנה עד הבוקר בשלווה. נו, טוב.
שיהיה בהצלחה עם הילדה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים זה נכון בעיקרון. זה רק עצוב כל כך שקורה מה שלא מסתבר בכלל בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים אמיתי. אחת, תפקידה לדאוג. אחד, תפקידו להגיד "יהיה בסדר". בדרך כלל זה עובד. לפעמים לא. ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים אכן, בדיוק כך. בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים מדהים פשוט מדהים אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה רבה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
