ישבתי בבית קפה, ליד השולחן שצמוד לחלון הראווה הגדול. הייתי לבדי לגמרי בבית הקפה, חוץ ממני, לא היו עוד לקוחות. השולחן הקטן והעגול שלידו ישבתי, היה מלוכלך במקצת, נראה שמישהו כבר הספיק לשפוך עליו היום קצת קפה שחור.
המלצרית שניגשה אלי כדי לקבל את הזמנתי, נראתה עייפה וכועסת. היה לה מבט עצוב בעיניים, והיא אפילו לא חייכה אלי, כאשר התבדחתי על כך שאינני יכולה להזמין דבר מן הקינוחים, מפני ששמנתי כמו פרה אחרי היומולדת של בת דודתי שהגישה מלא קינוחים טעימים ומשמינים. המלצרית רשמה את הזמנתי באיטיות, תוך כדי שהיא מוחקת כל שנייה, והלכה ממני במהירות אל הדלפק בעודה מגלגלת עיניים, ורוטנת בזעם מתחת לאפה:"למה היא הייתה חייבת לבוא לפה דווקא עכשיו".
הבטתי בה נעלמת במטבח של בית הקפה, וריחמתי עלייה על כך שהיא אינה יכולה ללכת עכשיו הביתה ולסיים את משמרתה, משום שאני שיצאתי הרעה בסיפור, הייתי חייבת לבוא דווקא לבית הקפה הזה.
סובבתי את ראשי, ונעצתי את מבטי בחלון הראווה הגדול. הבטתי ברחוב שהמה אנשים שמיהרו הביתה מהעבודה, ילדים קטנים שהתרוצצו ברחוב בעליזות ותלמידים רבים החוזרים מבתי הספר לביתיהם.
המלצרית חזרה אל שולחני, והניחה מולי ספל קטן של נס-קפה עם חלב, וכפית סוכר אחת. לאחר מכן היא נעצה בי מבט קר ואדיש, ואמרה:"בתיאבון", למרות שלא הזמנתי שום מאכל חוץ מהנס-קפה. הבטתי בה וחייכתי חיוך מאולץ, "תודה" אמרתי והיא לקחה את המגש שעליו היא הביאה לי את הנס-קפה, והסתלקה משם במהירות.
החזרתי את מבטי אל החלון, והבחנתי בזוג צעיר שעמדו מול בית הקפה שבו ישבתי, וניהלו ריב סוער. בני הזוג נראו בני 17 או 18 לכל היותר, כל כך צעירים. הנערה נראתה נרגזת מאוד, והנער נראה מיואש ואובד עצות. הנערה דחפה את הנער בחזקה, והוא שנהדף לאחור, הספיק לתפוס בשתי ידייה ולמשוך אותה אליו. הנער חיבק את הנערה בזרועותיו, והיא ניסתה להשתחרר מחיבוקו, אך ללא הצלחה, כנראה שהוא היה חזק מידי. לאחר כמה דקות, שבהם הנערה לא התכוונה להירגע ולהפסיק לנסות להדוף מעצמה את הנער, לנער כנראה נמאס מה"קרב" הזה, והוא הצמיד את הנערה עוד יותר אל גופו. אחר כך הוא הניח את ידו האחת על צווארה, ונישק אותה בתאווה, מה שגרם לנערה לשתוק סוף כל סוף ולהפסיק להיאבק בו. הבטתי בהם מתנשקים וחייכתי לעצמי, כמה יפים וחמודים הם נראו ביחד. הנערה חיבקה את הנער בעצמה ונישקה אותו בעדינות על שפתיו. כל הכעס שלה נעלם, ברגע שהיא קיבלה ממנו נשיקה אוהבת ומערפלת חושים. אני אוהבת להסתכל על אנשים מתפייסים, הם נראים כל כך מאושרים, מחייכים, ואפשר להבין שהם רצו להתפייס עוד לפני כן.
בזמן שהייתי עסוקה בהירהורי, ניגש אל שולחני בחור שהציג את עצמו כמנהל בית הקפה. הוא נראה כבן 20 או קצת יותר. הוא היה גבוה מאוד, אולי 1.86, שיערו השחור והבוהק היה אסוף בצמה קטנה, והפוני הארוך שלו נפל על עיניו, שהיו ירוקות וקרות. הבחור הביט בי ובחן אותי מכף רגל ועד ראש, והמראה החיצוני שלי כנראה מצא חן בעיניו, מכיוון שהוא חייך אלי חיוך שובה לב, שאני הייתי אמורה להתעלף ממנו לפי דעתו, והביט בי בשחצנות. "אממ... אנחנו סוגרים עכשיו. אבל אשמח אם היפייפיה שמולי, תועיל בטובה להשאיר לי את מספר הטלפון שלה בתור טיפ" אמר הבחור וקרץ לי בשובבות.
הבטתי בו בקרירות, באותה שנייה התחשק לי משום מה להיות רעה ומגעילה. "אתה לא חושב שמספר הטלפון שלי זה טיפ יקר מידי? בהתחשב בעובדה שהשירות כאן הוא לא משהו מיוחד" עניתי בקול מזלזל. מנהל בית הקפה הביט בי במבט מאוד מופתע, אפילו המום הייתי אומרת. אני חושבת שהוא לא ציפה לתגובה כה לא נחמדה.
לקחתי את התיק השחור שלי, והוצאתי מתוכו ארנק קטן וכסוף. פתחתי את הארנק ושלפתי מתוכו שטר מקופל של 20 שקלים. הנחתי את השטר ליד ספל הנס-קפה שלי, ששתיתי ממנו רק שתי לגימות, וקמתי מהשולחן בהפגנתיות. "שלום" זרקתי לעבר הבחור שעדין לא מצא מה לענות לי, ופניתי לעבר הדלת עם ראש מורם וגב זקוף.
פתחתי את דלת בית הקפה ויצאתי אל האוויר הקריר. שאפתי אותו למלוא ראותיי, והרגשתי נפלא. למרות שהייתי די מגעילה כלפי מנהל בית הקפה, וגרמתי לו לקפוא ולשכוח איך מדברים, לא הצטערתי על כלום משום מה. צעדתי אל ביתי וחייכתי בלי סוף, סתם ככה, ללא שום סיבה מיוחדת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
