פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2757 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים המוות שלו... הפריד ביננו. לינוש :)
אני שונאת את עצמי, אני כל כך שונאת את עצמי כמו שלא שנאתי מעולם אף אחד. אני פשוט מצטערת על כך שאני חייה בעולם הזה בכלל. אחרי מה שאירע לפני שנה וחצי, ניסיתי לשים קץ לחיי כמה וכמה פעמים, אך כל פעם משהו או מישהו הפריע לי להשלים את המלאכה. אני כל כך שונאת את עצמי בגלל מה שקרה אז, אני כל כך מאשימה את עצמי בכך שהוא... מת. הוא סבל נורא לפני המוות, הוא חווה כאב כה עצום, אך למרות הכל הוא אמר שהוא אוהב אותי הכי הרבה בעולם, והבטיח לאהוב אותי גם בעולם הבא.
עמית החבר שלי, האהבה הכי ענקית שחוויתי אי פעם בעולם. האדם היחיד שגרם לליבי לפרפר כמו כנפי פרפר קטן, האדם היחיד שגרם לי להרגיש זרמים בלתי מוכרים בכל הגוף, והאדם היחיד אשר גרם לי לחייך ולצחוק גם ביום הכי הכי גרוע שלי ולשכוח מכל הצרות שלי, לפחות בזמן שהייתי איתו.
כמה אהבתי אותו, פשוט התפוצצתי מאהבה. חשבתי עליו כל דקה פנויה שהייתה לי, וגם אם היא לא הייתה פנויה, הייתי חושבת עליו בכל זאת. בשיעורים בבית הספר, הייתי שוקעת עמוק במחשבות ובחלומות בהקיץ.
הייתי חולמת שנתחתן יום אחד, שתהיה לנו בת קטנה, יפה וחמודה ואולי אפילו תאומים, בן ובת שיהיו הכי יפים ומדהימים בעולם כולו.
הייתי מתגעגעת אליו כל דקה וכל שנייה, פשוט משתגעת מרוב געגועים. שולחת לו אסמסים עם סמיילים עצובים ועם המילים "אני מתגעגעת", ומקבלת בתשובה אסמס עם סמיילי מחייך ועם המילים "יפה שלי, אנחנו נפגש בקרוב. על תהיי עצובה".
בחיים לא הרגשתי משהו דומה למה שהרגשתי כלפי עמית, בחיים לא מילא אותי שום רגש כזה שגרם לי פשוט לעוף. בעצם לפני שהכרתי את עמית, לא חשבתי בכלל שאפשר לאהוב עם כל כך הרבה עצמה. לפני שהכרתי אותו והתאהבתי בו לנצח נצחים, הייתי מאוהבת בעוד כמה בנים לפני כן. אולם שום דבר ממה שהרגשתי כלפיהם, לא השתווה אפילו למה שגרם לי עמית להרגיש. עמית היה מיוחד במינו, אין כמוהו עוד בעולם, וגם לא יהיה.
כל החלומות היפים שלי התנפצו באותו יום נורא, לפני שנה וחצי. המוות הפריד ביננו לעולם, המוות של עמית, ולא שלנו ביחד, כמו אצל שייקספיר ב"רומיאו ויוליה" שמתו באותו היום, ולא נאלצו לסבול ולחיות בעולם האכזרי והנורא הזה, זה בלעדי זו.
היה זה ערב חמים ונעים, שלא ניבא כל דבר רע. עמית ליווה אותי הביתה, ואני שרציתי להיות איתו כמה שיותר, הצעתי ללכת בדרך הארוכה. עמית כמובן הסכים, למרות שהוא היה נורא מותש באותו יום, מפני שהוא גם למד מ- 7:30 בבוקר בגלל שעת האפס שהכריחו אותו לבוא אליה באופן חד פעמי, גם למד עד שעה מאוחרת ובנוסף הוא גם עבד אחרי זה עד שעה 19:30 בערב. התעקשתי שלא נפגש באותו יום, ושעמית ישאר בבית וישלים שעות שינה. אך עמית לא וויתר, הוא אמר שהוא נורא התגעגע אלי ושטיול איתי מתחת לשמיי הלילה השחורים, רק יגרום לו להרגיש מאושר ורענן. לכן נפגשנו, וטיילנו במשך כמעט שעתיים ודיברנו על מלא נושאים שונים. בחיים לא נגמרו לנו נושאי השיחה, תמיד אבל תמיד היה לנו על מה לדבר. עמית היה רומנטי ומתוק כמו תמיד, הוא נעמד במקום שבו הלבנה האירה אור כסוף ומשך אותי אל זרועותיו. הוא נישק אותי בתאווה, והצמיד אותי אל גופו בחזקה, ואני הרגשתי קטנה ומוגנת בתוך זרועותיו החמות. כמה התרגשתי כל פעם כשעמית נישק אותי, ולחש אל תוך שיערי "רעות, אני אוהב אותך כל כך ".
הלכנו מחובקים ומאושרים בחושך, ורק הירח האיר לנו את הדרך, היה זה מוזר שפנסי הרחוב לא דלקו באותו ערב. לפתע נפרם השרוך בנעל הספורט שלי, ואני התכופפתי כדי לקשור אותו, ומתוך החושך פתאום מישהו תפס אותי מאחור ואני נבהלתי נורא וצעקתי. מתוך החושך נגלו שלושה בחורים חסונים, עם מבטים מאיימים ביותר. עמית מיהר להגן עלי, הוא דחף והיכה את הבחור שתפס אותי. מיד לאחר מכן שלושת הבחורים האחרים, התנפלו על עמית והחלו להכות אותו באכזריות. אני צעקתי מרוב פחד, וניסיתי להדוף לפחות אחד מהם מעל עמית, ואותו האחד דחף אותי בחזקה ואני נפלתי ונחבטתי במרפק. עמית ניסה ללא הועיל להילחם בארבעת הבחורים, אך היה זה קרב אבוד. בסופו של דבר כאשר כבר ייבבתי בבכי, והתחננתי שיפסיקו להכות אותו, ארבעת הבחורים עזבו את עמית שוכב ומדמם על המדרכה ונעלמו שוב בתוך החושך.
התקרבתי כמעט בזחילה אל עמית, מפני שללכת לא הייתי מסוגלת. עמית שכב פצוע כולו, ומדמם על המדרכה הקשה, ועיניו היו סגורות. שלחתי את ידי אל צווארו כדי לבדוק האם יש לו דופק, ואכן היה לו דופק, אך מאוד חלוש. פרצתי בבכי חזק, ונישקתי את עמית על שפתיו שהיו מגועלות בדם. עמית פקח את עיניו והביט בי, ואני מיהרתי לומר:"עמיתוש, בבקשה תחזיק מעמד. אני עכשיו אתקשר למגן דוד אדום כדי שיבואו מהר". עמית פתח את פיו באיטיות, ואמר בקול שקט וחלוש:"רעות, יפה שלי, אני אוהב אותך כל כך. יותר מכל אדם אחר בעולם. אני יודע שאני אמות, ותאמיני לי אני אמשיך לאהוב אותך גם אחרי שאמות". לאחר מילים אלו, עמית ניסה להתרומם קצת כדי לנשק אותי, אך לא הצליח, כל גופו כאב, והוא איננו היה מסוגל לזוז בכלל. לכן אני רכנתי אליו, ונישקתי אותו. עמית נישק אותי גם, כמו שהוא בחיים לא נישק אותי. זאת הייתה נשיקה סוערת ומלאת רגש ואהבה, זאת היתה הנשיקה האחרונה שלנו.
מיד אחרי זה חייגתי למגן דוד אדום, והם אמרו שהם יגיעו הכי מהר שיוכלו. אני המשכתי לשבת ליד עמית על המדרכה ולבכות, כל פניו היו רטובים כבר מדמעותיי, אך הוא לא הגיב, הוא היה מחוסר הכרה. כאשר האמבולנס סוף כל סוף הגיע, לעמית כבר לא היה דופק. הוא כבר היה מת.
זהו, זה הסוף. כבר אין שום טעם בחיים האלה. החיים שלי חסרי אהבה, אני לא מסוגלת להתאהב שוב, אני לא מסוגלת להסתכל על בחורים אחרים בכלל. אני כבר סיימתי את בית הספר, ובקושי קיבלתי תעודת בגרות, משום שלא יכולתי ללמוד, לא רציתי לחיות בכלל, והורי המשיכו לומר לי שהחיים נמשכים, ושאני חייבת שתהיה לי בגרות מלאה. לא אכפת לי כבר מכלום, אני לא רוצה לחיות בעולם הזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים וואי Silver
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים אל תבכי... עדיף שתחייכי :) לינוש :)
-
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים פשוט מדהים! SEIRO
בלי כל ספק, הורשמתי לטובה.
זה היה אחד הסיפורים היותר מרגשים שיצא לי לקרא בחיים, אם כי הוא יצא עצוב במקצת.
רואים שיש פה רגשות עמוקים כל כך,עד שלמעשה הקורא חש כאילו הוא עצמו עובר את אותה החוויה.
במילה אחת, מקסים!!!
תודה לך על חווית הקריאה המהנה ^-^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים ואו תודה :) לינוש :)
אני מאוד שמחה שהסיפור שלי גרם לך להנות.
הוא באמת יצא עצוב, וכך הוא בעצם היה אמור להיות. כי הרעיון שעלה לי לראש היה די טרגי.
ושוב תודה רבה רבה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים מרגש. ליילק
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים תודה טליה :) לינוש :)
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים איך אפשר שלא? ליילק
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים D: לינוש :)
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים ^.~ ליילק (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים וואו הרשמת אותי אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים :) לינוש :)
אני שמחה שהתרשמת, וכן יצא לי סיפור די עצוב.
ההשראה באה... טוב זה פשוט שיש לי חבר ואני ממש אוהבת אותו. ושלשום בבוקר קמתי עם המחשבה, מה הייתי עושה אם היה קורה לו משהו דומה, למה שכתבתי בסיפור שלי. אז ישבתי וכתבתי את הרעיון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
