קוראים מיבנה

ספר קשה בצורה בלתי רגילה, ממש סערת רגשות תוך כדי קריאה. אם אדם מחפש להשאר אחוז בחיים ולקבל פרופורציות לעולם, אין בעיני ספר טוב מזה.

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

אנו נוטים לחלק את עצם קיומנו לשתי קבוצות: חיים או מתים. פשוט לכאורה.
אבל יש את הקבוצה השלישית: אותם אנשים שלא מתו אבל הפסיקו לחיות.

הספר הזה עוסק בהם.
הוא עוסק גם ברגש האשמה ואיך הוא משפיע על אותם אנשים.
האם כל מי שחש אשמה בהכרח עשה משהו רע? ומה אם אדם טוב פשוט בחר בחירה נוראית? האם הוא עדיין אדם טוב?

משפחה עוברת ארוע מטלטל משנה חיים והוא מסופר מנקודת מבט ייחודית מאוד. היא בעצם עושה את הספר למיוחד וגם נותנת לו את המימד הנוסף שקשה להשיג אם לא היה דרך אותה נקודת מבט.
כדי לא לעשות ספויילר אני לא אפרט לגבי מהי אותה נקודת מבט אבל אין ספק שלא ראיתי את זה מגיע.

הספר הזה זרק אותי למשפחות הרבות של ה 7 לאוקטובר. לא בגלל הדמיון לגורם האסון משנה החיים אלא בגלל ההשפעה שלו על האופן בו פורקו משפחות שלמות. עולמות שלמים קורסים וגם השורדים בעצם לא חיים כבר.
לא פעם במהלך הקריאה התחלתי לבכות כי הספר הזה נוגע בך בהרבה משפטים ואמירות שהוא מביא איתו.
התובנות של הדמות הראשית (שמספקת את אותה נקודת מבט ייחודית) שוברות את הלב והדמעות פשוט זלגו.

יחד עם זאת הוא לא מושלם ולא חף מטעויות: לקראת הסוף הרגשתי שהוא נמרח דווקא וחלק מהדברים לא נסגרו בצורה מושלמת כפי שהייתי מצפה.
כמו כן היה משהו בהתנהגות של של אם המשפחה שמצאתי אותה קצת חסרת היגיון וזה די הפריע לי.

אם הספר לא היה מסופר מאותה נקודת מבט מיוחדת יש מצב אפילו הייתי מורידה לו עוד כוכב אבל בסוף הוא כן מיוחד ושונה.
מאמינה שלא אשכח אותו בשל כך אף פעם.