צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)
אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.
אבל הוא מדברר לא מעט גם את הקו הפוליטי של "הארץ". יש מפלצת ששמה "מכונת הרעל", כנזכר לעיל. יש החקיקה שהסעירה את המדינה ונקראת בספר "ההפיכה המשטרית". יש ייחוס של האשְמה לשיבושים במערך המילואים להתעקשות הממשלה להתמיד בחקיקה שקודמה על פי החוק, ולא למעשי סרבנות שהיו בעליל לא על פי החוק.
עם זאת, לפנינו "הארץ לייט" ולא "הארץ" של גדעון לוי. הפגיעה באזרחים עזתיים נזכרת בצורה ביקורתית, אבל הראל מסתייג מכינוי יותר קיצוני: "עם כל הזעזוע מעוצמת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית ומהשבר המוסרי, קשה להשתכנע שההגדרה ״רצח עם״ הולמת. שיעור ההרוגים מכלל האוכלוסייה אינו מעיד על לחימה חסרת אבחנה, ובוודאי לא על מאמץ מתוכנן לרצח אזרחים." — נקודת ה-70% מהספר. (בידיי הגירסה הדיגיטלית שאינה מציינת את עמודי הספר המודפס, סליחה.)
עוד סממן של הוגנות: ממשלת בנט-לפיד, כתוב, המשיכה את המדיניות של קניית שקט תמורת כסף קטארי, כמו כן המשיכה עם מדיניות של השלמה מול פרובוקציות מחיזבאללה. (אבל איזכור להתקפלות מול ביקור מזל"ט חיזבאללה באסדת גז שלנו, זה אין.) אולי המרשים ביותר לכתב "הארץ" הוא הכרה שמה שנקראה "הפסקת התנדבות" הייתה למעשה אקט של סרבנות. (הגם שסרבנות זו הייתה בעיני הראל מוצדקת.)
אפילו היחס לנתניהו אינו לגמרי שלילי. לצד פרקים שלמים המוקדשים לעוולותיו כביכול, יש פה ושם ציונים לשבח. למשל: "כאן רשם ראש הממשלה שני הישגים מדיניים־ביטחוניים גדולים, אולי הגדולים בקריירה שלו: טראמפ היה הנשיא הראשון שהסכים לתת לישראל אור ירוק מפורש לתקיפת אתרי הגרעין; בהמשך אף השתכנע לצאת למהלך המשלים." — נקודת ה-87%.
בחזרה למידת החידוש שבספר: הדבר תלוי, כמובן, בכמה אתם כבר ידעתם. לי בכל אופן הספר חידש הרבה. לא הבנתי קודם, עד כמה היה חמאס מאורגן כצבא מקצועי. קודם, תמיד התייחסתי בספקנות לידיעות כאילו השמדנו "גדוד" זה או אחר של חמאס. עכשיו אני מוכן להאמין שיש (או היו) לחמאס מסגרות בסדר גודל של גדוד. עוד דבר שלא הבנתי קודם: מספר הלוחמים המיומנים היטב שפלשו לשטחנו. חשבתי שהיה מדובר בכמאתיים בלבד (כשכל היתר אספסוף שידע רק לאנוס ולבזוז), אבל אני מבין עכשיו שמספר הלוחמים של ממש היה יותר מאלף. גם לא הבנתי עד כמה היו יעילים המארבים שחמאס הציב על כביש 232. גם לא הבנתי שהרצי הלוי, למרות התנגדותו לכיבוש רפיח ובכלל הארשת-של-כלב-מוכה שלו, נמצא בהרבה מחלוקות בצד התוקפני: הוא היה בעד הכנות לתקיפה באיראן עוד לפני ה-7.10; הוא תמך במתקפת מנע נגד חיזבאללה מייד אחרי ה-7.10; והוא רצה בתמרון קרקעי מייד בעקבות מבצע הביפרים כדי לבסס ולנצל את ההישג.
אבל מכל פרקי הספר, זה שחידש לי יותר מכל היה הפרק על מה היה בשעות הקטנות של בוקר ה-7.10. איזה סימני אזהרה היו בידי השב"כ ואלופי המטכ"ל, ולמה פירשו לא נכון את אותם סימנים? הסבר שלא שמעתי קודם היה "שלצד האיתותים המדאיגים נקלטה גם פעילות שהעידה על שגרה." — 2% מהספר. מעניין. וכמובן — ואת זה הבנתי עוד לפני שקראתי את הספר — היה חשש מ"שריפת מקורות". אבל לא מצאתי בשום מקום בספר תשובה לשאלה פשוטה והיא, למה לפחות לא נתנו פקודה שהחיילים יקומו מהמיטות, נניח ב-6:00, כך שיספיקו לעלות על המכנסיים והאפודים? היו חיילי גולני שמתו בתחתונים.
אז ספר שחידש לי הרבה. וגם בשאר, יש תועלת בהבאת כל החומר ההוא באופן מסודר. כי באמת מדהים כמה עבר עלינו בשלוש השנים האחרונות.
