“למה את כל כך שקטה וביישנית, אמה?” עקצתי אותה. “אני לא. אתה כלל לא מכיר אותי עדיין,” היא התגוננה. אולי גיחכתי או הרמתי גבה. היא בטח נראתה לי טרף קל. “אני תוהה אם אדם שמקבל את חולשותיו הופך להיות חזק יותר מאדם שמתכחש להן. מה את חושבת?” “אממ… לא יודעת. לא חשבתי על זה אף פעם. זו תאוריה מעניינת.” בפניה, שהביעו עד אז בעיקר קרירות מרירה מהולה בשיעמום פריזאי, ניצתה לפתע סקרנות. “ומה החולשות שלך?” שאלה בהתרסה. “אני לא מתכוון לספר לך.” חייכתי בממזרות.
זה, לבד, כתוב קטסטרופה.
