“#
"אחרית בבל" הוא כפר פעוט ועתיק יומין עם בתים עתיקים הרחוקים אחד מהשני, הרבה ירוק, פרות כבשים ואחו. יש שם, כנראה, פחות מ-500 תושבים, כולם מכירים את כולם, בבית הספר יש כ-100 ילדים מתוכם שלושה ילדים "אקזוטיים": ילד קוריאני, ילדה אירית, וילד ממוצא פקיסטני, האריס שמו.
האריס חי במקום כמעט כל חייו. אמו ואביו החורג בילאל ומָרים השאם, הם יאפים אמידים ממוצא פקיסטני שהחליטו להתנתק מהקהילה הפקיסטנית בבירמינגהם המפויחת ולמצוא להם איכות חיים בכפר הירוק. עם איכות החיים מגיעה גם הקהילתיות. בניגוד למה שקורה בערים, ישובים קטנים מאוכלסים באנשים "איכפתיים" שמה שקורה אצל השכן מעניין אותם, ויש להם תמיד מה להגיד על זה. יש שם המון אספות, מפגשים, מכירות, התגייסות למען מטרה וכו'. כך שבילאל – שאמו על ערש דווי הטילה עליו לבנות בכפר מסגד – נאלץ לחוש על בשרו את האיבה וההתנגדות מהן ניסה להימנע כל חייו כשניסה להיטמע בתרבות הבריטית ולהימנע מלהיות "פקיסטני".
מאליק היא מוסלמית החיה בבריטניה וזה ספרה השלישי. היא כותבת בעדינות רבה עימות שכל קורא עיתונים מכיר. הפקיסטנים שהיא מתארת הם צבעוניים, רחבי-לב, רעשנים, לא מכירים את החוקים המקובלים באנגליה, חיים בקהילות סגורות ומפעילים הרבה לחץ על חבריהן להמשיך להתנהג כמו במולדת הישנה. האנגלים עליהם היא כותבת הם נוקשים, מרוחקים, לא מפגינים רגשות אבל גם הוגנים ומוכנים לשנות את עמדתם. הם מרוחקים הכי שאפשר מהפקיסטנים בסיפור. כקורא אתה לא בטוח למי נתונה אהדתך – שזו הצלחה רבתי של מאליק כסופרת, לדעתי.
כשקראתי אותו הבנתי לראשונה משהו שלא הבנתי קודם, למרות שהוא גלוי לעיני כל מי שקורא ספרים: כדי "להשלים" עם אויב, כביכול, צריך אויב יותר גדול. וכך כדי שאותם אנשים החיים בכפר קטנטן יחליטו שלמרות שחלקם הם "זרים" ומשונים, עם דת והתנהגות מוזרה ולא מקובלת, הם בכל זאת שכנים וחולקים חוויות ואינטרסים, הם זקוקים לאיום גדול יותר, שיאחד אותם נגדו. תובנה זו מוכרת לכל מי שרוצה הסכמה ואחידות-דעה, לכל מי שמתרפק על כמה-יפה-העם-הזה-בעיתות-משבר, ואינו מתייחס לכך שההסכמות שלנו הן תמיד מול אוייב כמשותף, שאנחנו יכולים לשנוא אותו ביחד, בכייף.”
