“למה בעצם לא קראתי את רכבת היתומים, אתם שואלים?
(אתם לא, מה אכפת לכם בכלל ומאיפה לכם לדעת מה קראתי ומה לא).
רומן היסטורי, נושא כואב ומרגש, קצת זיגזג בין אז להיום. אי אפשר לתרץ את זה בכתיבה כי לא קראתי אז אין לי מושג איך הכתיבה.
אני מתרחקת מספרים כאלה. ספרים שנותנים לי תחושה שנטוו סביב פרשייה היסטורית עסיסית. ספרים שהיו יכולים בעצם להיות כתבה צבעונית בעיתון של סופשבוע, אבל עם קצת מאמץ, מותחים קצת מפה ומשם, בוזקים הרבה רגש ופלפל - בשביל הדמעות, הופכים אותם לספר.
למה להתרחק מהם, אתם שואלים?
(כן, אני יודעת שאתם לא).
ובכן, סתם.
כי החיים קצרים ועמוסים וויקיפדיה תתמצת לי בלי החלק של הדמעות בסוף.
כי את מעט זמן הקריאה שיש לי אני מעדיפה להקדיש לספרים שרוצים לעשות יותר מאשר לספר סיפור צבעוני סוחט דמעות. (או פחות מזה, אם אני לא במצב הרוח הנכון).
אין לי התנגדות עקרונית, אתם מבינים.
בעולם תאורטי שבו יש לי אינסוף זמן הייתי נותנת צ'אנס.
אם נגיד הייתי חוזרת להיות בת 12 בחופש הגדול...

אז לא חזרתי, אבל הילדים שלי היו בחופש, ולהם היה זמן פנוי בשפע ולמה שלא ילמדו פרק שולי אך צבעוני בהיסטוריה של ארה"ב דרך ספר בינוני וסביר?
אין סיבה.
הספר הזה הוא עיבוד לילדים של רכבת היתומים.
מולי אייר, היא ילדת אומנה שיחסיה עם משפחת האומנה שלה מורכבים ומעורערים. לא ברור למה בהתחשב בעובדה שחסרונותיה הבולטים הם גניבת עותק ישן של ספר מהספריה (ספר, כן? לא שאני בעד גניבת ספרים, אבל אם כבר לגנוב משהו, אז ספר ישן מהספריה מעיד יותר על טעם טוב מאשר על נטיות פליליות) ואובססיה קלה לסידור החדר שלה (מה ששמעתם. ואם גם לכם עברה המחשבה שאם ככה אז אולי עדיף להחליף את הילד הפרטי שלכם בילד אומנה מהסוג הזה - תתביישו לכם, ולכו לסוף התור).
סיפורה משתלב בסיפורה של ויויאן דיילי הקשישה, בוגרת אחת מרכבות היתומים, בהן נשלחו יתומים ברחבי ארה"ב, לכאורה בשביל למצוא בית מאמץ, בפועל, בלא מעט מהמקרים - לחיים שאינם רחוקים מחיי עבדות.
ספר סביר, מעניין במידה, מעביר את הזמן.
אפשר היה לקרוא בויקיפדיה, אבל אנחנו מדברים פה על החופש הגדול, אז כמה שיותר ארוך - יותר טוב.”

“״הילדה ברכבת״-כריסטינה בייקר קליין

הוצאת ידיעות ספרים
229 דף

בין השנים 1854-1929 אירגנו ״האגודה למען הילד״ הסעת יתומים שעלו לארהב, נטושים ולבדם, הם נסעו בתוך רכבות שעברו מעיר לעיר ופירסמו מודעות למי שמחפש ילד/ה נטוש ואומלל, לאמץ בחינם. הרבה אומצו מתוך אהבה והרבה ״אומצו״ ככוח עבודה חינם והתעללו בהם.
לא היתה את הטכנולוגיה של היום, בלתי אפשרי לתעד כל יתום להיכן הלך וזו היתה כמו מכירת פרות בתחנות הרכבת. בדקו להם שיניים, שרירים ולראות אם ״שווה״ כעובד.
אנשים, וילדים בעיקר, היו שווים כקליפת השום.
מזעזע.

העלילה מתרחשת בארהב. החל משנת 1929 ולהווה של היום.
הווה-מולי, ילדת אומנה בת 6 שהוצאה מאמה, כיוון שלא טיפלה בה ראוי ועברה למשפחה אומנה. אמא דינה, אבא ראלף ואח ג׳ק שהוא החבר היחידי שלה.
היא גונבת ספר מהספרייה ״סוד הגן הנעלם״ ונתפסת מייד ע״י הספרנית. לורי העובדת הסוציאלית הציעה להם שמולי תעשה עשרים שעות של עבודות שירות והוחלט שהיא תנקה את עליית הגג של גברת דיילי שאצלה דינה עובדת.
מסתבר שגברת דיילי, שרוצה שיקראו בשמה הפרטי, ויוויאן, נראה שהיא זקנה שיודעת להבחין בשוני ועושה זאת בחינניות. לא מאיימת כמו שג׳ק עשה ממנה.
מולי מקבלת לעשות עבודה בביה״ס על מישהו מהמשפחה שעבר דברים שהילדים לא חוו, כמו מסע נדודים, נסיון לעשות משהו חדש ועוד.
היא חושבת את מי היא תראיין ומחליטה שויויאן, יש לה בטח עבר מרתק.
ובהחלט יש לה.

עבר-1929.
ניב היתה בת 7 כשעלו לארהב מאירלנד. היו לה עוד 3 אחים ואחות בגיל קטן והורים שעבדו קשה מאד כדי לפרנס. בעקבות אסון, העבירו אותה לאגודה למען הילד.
שם העבירו אותה לרכבת היתומים שעצרו בכמה תחנות והוצגו כחיות לאנשים שרצו לאמץ.
היא עברה לזוג שרצה עובדת מתפרה והחליטו לקרוא לה דורותי, שם אמריקאי. לא היה איכפת להם שהיא לא לומדת, היא ״אומצה״ כעובדת לעסק שלהם. בעקבות קריסת הבורסה, נלקחה מהזוג ועברה לעזור לזוג עם ארבעה ילדים כמטפלת לתינוקת ובעצם טיפלה בכל הילדים.
היא היתה רק בת 9.
שם אהבה את הילדים. לא את הבית, אך כן הלכה לביה״ס ומאד אהבה את המורה, מיס לארסן.
בהמשך עברה עוד תלאות ולבסוף אומצה ע״י זוג בעל חנות כלבו ומשם המשיכה את חייה.

העבודה של מולי היתה הצלחה כבירה. רק עצוב שזה אמיתי.

קראתי ספר בזמן התיכון על יתום ש״אומץ״ והתייחסו אליו כאל עובד תת רמה שישן גם באורווה יחד עם הסוסים בהם טיפל. אהב אותם.
לא זוכרת את שם הספר, אבל הוא החדיר בי זיכרון כואב.
גם כאן החוסר אונים של ילדים שנגררים כחבילות חסרות רגישות וסיפורים קפקאים.

ספר עדין שנוגע בחלק קשה וכואב.
מומלץ!!”