“*אזהרה: קרה שהפעם כתבתי יותר על פמיניזם מאשר על הספר.
הייתי מעדיפה לכתוב ביקורת עניינית על הספר, אבל מה אני אעשה, המילים שיצאו ממני הן יותר בקשר למה שהספר הזה עורר בי והזכיר לי יותר ופחות על הספר עצמו ועל העלילה.
אתם תמיד יכולים לקרוא את התקציר ואז לחזור לביקורת, או פשוט לדלג על ביקורת הזאת לגמרי.*
ממש אהבתי את הסרט, ואני חושבת שהספר פחות או יותר באותה הרמה אפילו שהוא שונה מהסרט בכמה מובנים.
התרגשתי נורא ובכיתי בסוף הסרט, וגם הספר השפיע עליי באותה המידה וגרם לי להתרגש מאותן הסצנות, אבל אני חושבת שזה דווקא כי ראיתי את הסרט קודם - שהצלחתי באמת להרגיש את הספר ולהתחבר למסרים שלו.
אין לי איך להסביר את מה שהמילה פמיניזם מציתה בתוכי ואתה מה שאני מקבלת וחווה כשאני שומעת אותה או חושבת עליה.
כאילו, בזמן שחוויתי את אותה הסצנה שריגשה אותי בסרט דרך הספר, הבנתי-
"לא כולם ירגישו כמוני. לא כולם יבינו למה זה כל כך מרגש, וגם אם הייתי רוצה להסביר להם זה בלתי אפשרי. זה משהו שרק מישהו שחווה יכול להבין".
אני מודה שלפעמים אני עושה את הטעות שלחשוב שרק בגלל שאני יכולה להסביר למישהו משהו במילים, אז זה אומר שאין לו שום תירוץ ללא להבין אותי.
אבל לאנשים יש תירוץ ללמה לא להבין פמיניסטים, ובגלל שאני לרוב לא כל כך עדינה על אנטי-פמניסטים, אני ארשה לעצמי לומר - בורות היא לא תירוץ.
מעולם לא ניסו לאנוס אותי, ואני עדיין מבינה את הכאב של מישהי שכן חוותה משהו כזה - איך?
זה לא בגלל שאני בן אדם טוב יותר מאנשים לא מבינים, אלא בגלל שאני מודעת לכמה חלשה אני פיזית, ואיך כמעט כל גבר, לא משנה כמה כחוש הוא נראה - יכול לעשות מה שזה לא יהיה שהוא רוצה איתי.
רוב האנטי-פמניסטים הם מסוג האנשים שהדעות שלהם גורמות לי להפסיק לכבד אותם נורא מהר, ואני בכל מקרה לא דנה אם אנשים שאני לא מכבדת, אבל יש נשים שלפעמים מוציאות משפטים שאני פשוט לא מבינה איך לעזאזל אישה יכול להגיד דבר כזה.
אני מניחה שאלו נשים שמעולם לא הרימו עליהן ידיים, ומעולם לא ניצלו אותן או זלזלו באינטליגנציה שלהן.
להיות אנטי-פמיניסט, בעיניי, זה לחשוב שכולם שווים...זה נשמע מבלבל?
אז תנו לי להסביר -
בעיניי, אנטי-פמיניסטים, הם אנשים שחושבים שלכולם יש את אותו היתרון שלהם יש; שאיך שהעולם מגיב אליהם, מתנהג סביבם, ומה שהעולם הזה משקף להם על בסיס יומיומי - זהה לכולם.
בגלל זה יש כל כך הרבה נשים עם דעות חסרות חמלה...
זאת פשוט בורות, ושיפוטיות, וחשיבה נורא מתנשאת כמו-"אז למה לי זה לא קורה?".
וזה באמת מעצבן אותי, כי הדבר היחיד שבא לי להגיד למישהי שאומרת,"למה לי זה לא קורה?", זה: "תגידי תודה ותסתמי".
זה אולי ישמע מוזר, אבל זה על אותו משקל של: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש", עבורי.
אולי אנשים אחרים מסוגלים להיות סבלניים ולהגיד: "היא לא מבינה! היא באה מעולם מאוד שונה ממך" - ווואלה הם צודקים.
היא באמת באה מעולם מאוד שונה, והיא חושבת שהיא טובה יותר מנשים אחרות, שהיא אינטליגנטית יותר מנשים אחרות, שלה זה לא קורה בגלל שהיא בשליטה על עצמה יותר מנשים אחרות שיוצאות לבלות בשמלות צמודות וקצרות ומשתכרות.
היא חושבת שהיא טובה יותר, כי היא בוחרת יותר טוב וחושבת יותר חכם ושבגלל זה היא גם חיה יותר טוב - אבל האמת היא...
שברוב המקרים, פשוט יש לה איזושהי פריבילגיה שהיא לא מודעת אליה.
יש אנשים שיגידו שבנות מחפשות את זה, רק כי הן בוחרות שלא לתת לסכנה להרתיע אותן מלחיות את החיים שהן רוצות.
יש אנשים שיגידו שפמיניזם זה לא באמת עניין של שיווין, אלא רק דרך לשנוא ולתקוף גברים.
בחיי, אם אתה גבר, ואתה מותקף על ידיי פמיניסטית, זה לא כי אתה גבר - זה כי אתה אנטי-פמיניסט.
והכי גרוע, שהאנטי-פמניסטים בכלל לא מודעים לאיך שהם נשמעים...
זה מזכיר לי משהו.
פעם הייתי בקשר עם מישהו דרך ווצאפ, ובכל פעם שהייתי כותבת לו משהו שהוא לא אהב לשמוע, הוא אמר שאני עצבנית.
ולא הייתי עצבנית, הייתי קרת רוח, רק רציתי להבהיר נקודה שהייתה מאוד חשובה לי - אבל זה לא שינה מה כתבתי לו - הוא ניסה להוריד מהחשיבות של מה שאני אומרת לו, ופשוט למזער את האמת שלי - על ידיי כך שהוא אמר לי: "קודם תירגעי, את נשמעת לי עצבנית".
ולכתוב: "אני לא עצבנית, אני פשוט כועסת. זה גם לא אומר שברגע שאני כועסת אז אני מאבדת שיקול דעת וששום דבר שאני אומרת כבר לא נחשב" - לא ממש עזר.
למה זה לא עזר?
כי האמת לא משנה, לא כשאתה מדבר עם מישהו שנחוש להמשיך לראות אותך ולהסתכל עליך ולפי מה שמתאים לו ומתיישב טוב עם האגו שלו.
וגברים לא מבינים את זה, כי אף אחד לא מפקפק בדעות שלהם, ואף אחד לא אומר להם להירגע כשהם בכלל לא כועסים, ואף אחד לא צוחק עליהם בכל פעם שהם אומרים משהו שנשמע חכם ונכון - כדרך לרמוז להם שמצופה מהם להיות טיפשים, ושלמעשה בכל פעם שהם מראים אינטליגנציה - אין לזה ערך אמיתי, כי זה יוצא מהפה שלהם.
כשאני אומרת משהו, ואף אחד לא מתייחס, ואז איזשהו גבר בא ואומר את אותו הדבר בדיוק - ופתאום הכל נהיה רציני, ולא בצורה שבה סוף סוף מכבדים את מה שאמרתי, אלא בדרך שאיכשהו - כולם פשוט התעלמו והעמיד פנים שלא אמרתי שום דבר - זה פשוט פוגע, כי אנשים מזלזלים בך ואפילו לא טורחים להודות כשהם מבינים שהם טעו.
ואני אוהבת גברים...
אבל כמה פעמים גברים חשבו את אותו הדבר בדיוק כמוני, ולא אמרו כלום?
למה הם לא אמרו כלום?
אולי כי הם שמעו איך מדברים אליי בתגובה?
אולי כי הם לא רצו שיזלזלו בהם כמו שזלזלו בי?
הגברים האלה באמת לא מבינים...
שזה לא הדברים שאני אומרת או הדרך שבה אני אומרת אותם שמוציא אותי מגוחכת...זה פשוט כי זאת אני שאומרת את זה.
אז בחייאת, אתה יכול לדבר ולומר את אותו הדבר שאני צורחת - וזה לא יכאיב לך - אז למה שלא פאקינג תעשה את זה?
אה, כי זה לא הקרב שלך?
סבבה.
זה לא הקרב שלך.
אבל כשאני מגיעה למצב שאין לי ברירה אלא להתלכלך ולרדת נמוך ולהתנהג בצורה שהיא ההפך אולי מ"חן" - פשוט תזכיר לעצמך, שזה עדיין לא הקרב שלך, ושזאת הסיבה שבגללה אתה גם לא מבין, ואולי לעולם לא תבין, את הדרך שבה אני בוחרת להילחם.
אני בת 25, אני אהיה חיננית ועדינה ומתנשאת כמו שאר הנשים שחיות בבועת החיים המושלמים שלהן - כשאני אהיה מספיק זקנה כדי לחשוב שזה בסדר.
יום אחד, גם לי תהיה איזושהי פריבילגיה, אבל אני לעולם לא אבטל את מה שאנשים אחרים אומרים או אמעיט מזה - רק בגלל שלי זה לא קרה או שאני כבר לא חווה את זה.
ובאמת לא תיכננתי לכתוב כל כך הרבה על הנושא הזה ולא להזכיר שום דבר על הספר - אבל זה הרי ספר על פמיניזם אז מותר לי.
אני חושבת שהסרט בהחלט מספק, ושהספר לא באמת מתעלה עליו, כי באמת שאין יותר מדי הבדלים בניהם.
אני לא רואה צורך לספר יותר מדי על הספר, התקציר באמת מספק, אבל אני כן רוצה להגיד שלמרות שזה ספר חשוב - הוא לא ספר מדהים שאני רואה בני נוער מתמכרים אליו.
הרומנטיקה בספר הזה נורא דלה, ובסרט היא כמעט לא קיימת, אז העיקר של הסיפור הוא בעיניי - ואולי זה מצחיק - חבורה של בנות שמתעצבנות כי החיים לא הוגנים וכי הבנים בבית הספר שלהן אידיוטים.
זה אולי נשמע שיטחי, אבל הרמת אידיוטיות היא קצת מעבר ונראית כמעט לא אמינה לדורנו.
אולי כי הספר הזה נכתב כאילו אנחנו עדיין בשנות ה-90 ואין הרבה מודעות בנושאים האלה - שהיום כולנו כבר לגמרי מבינים.
הספר הזה נכתב ב-2017, אבל יש בו כל כך הרבה דברים שמרגישים מהעידן הישן, זה שבא לפני שהתחלנו לדאוג שהכל יראה וישמע "פוליטיקלי קורקט".
זה כאילו שהעיר שה ויויאן חיה מנותקת לגמרי מהעולם, ואני מניחה שזה גורם לפמיניזם בספר הזה, להישמע כמו משהו חדש ופורץ דרך - כשאצלנו זה נראה שפמיניזם כבר נהיה משעמם וצפוי מדי בעיניי האנטי-פמניסטים.
אני חושבת שגברים שמגלגלים עיניים ומתנהגים כאילו לשמוע אישה מדברת על הכאב שלה זה בזבוז מוחלט של הזמן שלהם, וזה פשוט צפוי ומשעמם ו-"כבר שמענו את זה" - הם פשוט סוג אחר של ממזרים.
אה...
אז כל הנשים שנאנסו אותו דבר?
אז כל הנשים שהבעלים שלהן התעללו בהן אותו דבר?
זה נהיה צפוי ומוכר לך מדי, אז פשוט נמאס לך לשמוע?
זה מזכיר לי ציטוט: "מותו של היחיד הוא טרגדיה, מותם של רבים הוא סטטיסטיקה."
זה נשמע שאנחנו רק סטטיסטיקה עבורך...כי ככה בדיוק אתה מתנהג, כשאתה משתעמם ומתעצבן ובמקום לשתוק כי אין לך משהו טוב להוסיף - אתה מעדיף לתקוף או סתם לעמוד בדרך של אנשים, שבסך הכל מנסים לבנות עולם שיהיה קצת יותר הוגן כלפיהם.
אני לא אישה כועסת, אני לא אישה עצבנית, אני לא פמיניסטית שמנסה לדחוף דעותיה ולהוכיח שכולם פאקינג טועים ורק היא צודקת!! - אני פשוט אדם מלא חמלה, שמבין את הכאב של אנשים אחרים ועושה את מה שהוא יכול כדי לעודד את השינוי שיטיב איתם - גם אם אני לאו דווקא חולקת איתם את אותו הכאב.
זה כל כך קל להזדהות עם כאב של מישהו שהוא כמוך, ונורא קשה לנסות להבין ולנסות להקשיב ואולי גם להסכים עם מישהו - שהכאב שלו בא ממקום שנוגד את האינטרסים שלך.
כשאני מביעה את הכאב שלי בתור אישה, ומישהו נכנס לדיון מבטא את הכאב שלו בתור גבר - אני מודה, שזה קצת מרגיש כמו חדירה לטריטוריה שלי.
כאילו, מותר לך לדבר, מותר לך גם להביע את דעתך וספר על הכאב שלך, אבל אתה חייב לעשות את זה בדיוק באותו הזמן והמקום שאני עושה את זה?
אתה לא חושב שאתה קצת מנסה לגנוב את אור הזרקורים כשאתה בוחר להידחף לפלטפורמה ומרחב של מישהו אחר, ועוד נשים?
אני חושבת שגברים לפעמים נדחפים לבמות הפמיניסטיות שלדעתי נבנו ביושר - כי הם חושבים שהבמה הזאת שייכת גם להם באיזשהו מובן, כי הרי על הבמות האלה מטיפים על שוויון, אז הם פורצים לבמה וצועקים: "גם לנו יש משהו חשוב מאוד להגיד" והם לא חולקים כבוד לאלו שיצרו את הבמה - אלא למעשה מנסים להילחם בצד השני, כדרך לנצח את המלחמה שלהם, שהם טוענים שבאה ממקום דומה מאוד למלחמה של הנשים.
לפחות ככה אני רואה את זה מהצד...
שיש איזושהי בעיה בלחלוק את הבמה, ולא רק מהצד הגברי אלא גם מהצד של הפמיניזם הרדיקלי.
אני גם חושבת שאנטי-פמניסטים אוהבים לנסות לשלוט על הפמיניזם בכך שהן מתייגים דעות לגיטימיות כקיצניות - משהו שאני מניחה שנורא קל לעשות, כשאישה כועסת.
אבל אני חושבת, שהגיע הזמן להפסיק לחשוב שנשים מאבדות תאי מוח כשהן כועסות...הן ממש לא, אפשר לכעוס ועדיין להישאר הגיוני.
כעס זאת לא סיבה מספיק טובה כדי לבטל את מה שהאחר אומר, בעיקר שמה לעשות, רובנו שותקים עד שאנחנו מתחילים לכעוס.
כשגבר בחליפה עומד בראש השולחן וצועק - כולם מקשיבים ומכבדים אותו בשתיקה וקשב, אפילו אם הם חושבים שהוא אידיוט מוחלט; אבל כשאישה עושה את זה - אתה פשוט חייב לעצור אותה נכון?
כאילו וואו, היא כועסת, זה פשוט כל כך מסוכן שאתה חייב לעצור את זה, לא?
נראה שבימינו, אנחנו לא מספיק נותנים במה לכעס, בעיקר כשזה בא מהצד הנשי, כי יש איזו סטיגמה לגבי אנשים שכועסים.
גברים כועסים - אלימים, אגרסיביים, חמומי מוח, מסוכנים.
נשים כועסות - רגשניות, אולי במחזור, משוגעות, מביכות...
אולי יש קצת יותר מדי תרגומים לרגש כל כך פשוט ואנושי כמו כעס.
למה כעס לא יכול להיות פשוט כעס?
אני לא חושבת שלתת לכעס במה, זה משהו שאמור להוריד מהכבוד שיש לסביבה עבור אדם מסוים.
לדעתי היא עדיין צריכה לכבד אותי, גם כשאני כועסת, בדיוק כמו שהיא מכבדת גברים אחרים, כי היא יכולה לראות בכעס שלהם תשוקה ודבקות במטרה.
למה אצל נשים לא רואים את זה ככה?
למה "כבוד" זה משהו שנותנים לנשים וגברים בצורה כל כך שונה, ובמקומות מסוימים, לא נותנים לנשים בכלל?
הלוואי ויכולתי להסביר איך גברים ונשים הם לא אויבים, ואיך אנטי-פמניסטים חושבים שבגלל שהם רואים את הפמיניזם מהצד הם מסוגלים לשפוט אותו יותר טוב.
לפעמים זה נכון, לפעמים האנשים בחוץ באמת רואים יותר א גדל בבית מסוים וזורק עליו אבנים, לבין אדם אחר - שרואה את הבית מחוץ, ומחליט להיכנס ולדבר עם האנשים שבתוכו על איך שהמבנה הזה שהם חיים בתוכו נראה לו ברור...
אבל אני חושבת שיש הבדל, בין אדם שמעולם למחוץ ומה אולי אפשר לשפר, בזמן שהוא גם לוקח את הזמן להסתכל ולהתוודע לאיך שזה נראה ומרגיש להיות בפנים.
סורי שלא כתבתי ביקורת יותר מעניינת על הספר הזה, אני כנראה חושבת שהדברים שהספר הזה מעלה פשוט יותר גדולים מהספר עצמו, ואולי זאת גם הסיבה ללמה הוא לא לגמרי המריא עד ה-5 כוכבים עבורי.”
