“"בחורצ׳יק, אתה אל תגיד לי מה מצדיק ומה לא – אהבת אמת היא הדבר הכי טוב שיש בעולם, חוץ מסוכריות שיעול. כולם יודעים את זה" (הקוסם מקס־נס, עמ׳ 290).

הספר "הנסיכה הקסומה" שכתב הסופר והתסריטאי האמריקני ויליאם גולדמן (הוצאת כתר, 2018) הוא סיפור פנטזיה מושלם, מבדר, מותח, משעשע, באמת עלילה רקומה בשלמות ולא בכדי הוא עובד לסרט מופלא. הסיפור, שלכאורה המחבר רק ערך וקיצר מהמהדורה המקורית שכתב ס. מורגנשטרן, הסופר הפלוריני הנודע, כמובטח הוא אגדה על אהבת אמת והרפתקאות נועזות, המתרחשת בימי הביניים בממלכת פלורין הבדיונית שבאירופה.

כפי שנכתב בגב הספר היתה פעם נערה יפיפיה ושמה בּאטֶרקאפּ, אשר הייתה מושא חלומותיו של נער החווה וֶסטלי שעבד בחוות הוריה. בּאטֶרקאפּ מצדה נהגה לבטא את רגשותיה הכנים כלפיו בהוראות כגון: "נער חווה, תביא לי את זה, תביא לי את ההוא, עצלן שכמוך, רוץ מהר או שאספר לאבא שלי". והוא ענה תמיד, כמו שכל מי שקרא את הספר או צפה בסרט יודע לדקלם: "כל מה שתרצי". השניים התאהבו ווֶסטלי יצא לחפש את מזלו באמריקה. ספינתו נפלה קורבן לשודד הים הנודע רוברטס, ולבּאטֶרקאפּ נמסר כי הוא נפל בחרב. או אז הגיע אל החווה של בּאטֶרקאפּ נסיך פלורינן, הצייד המהולל הַמפֶּרדינק, והחליט לשאת אותה לאישה. "ואולם –
– בקצה הכיכר הגדולה, הרחק ממנה – 
– במגדל הגבוה ביותר בממלכה –
– בחשכת הצללים החשוכים ביותר –
– עמד האיש בשחור והמתין. הוא נעל מגפי עור שחורים. מכנסיו היו שחורים וחולצתו שחורה גם היא. המסכה שעל פניו היתה שחורה, שחורה מנוצות העורב. אבל שחורות מכול בין עיניו הבוערות.
בוערות ואכזריות וקטלניות" (עמ׳ 111).

כאן מתחיל הסיפור. לקוראים מצפים שלישיית פורעי החוק הסייף הנוקם איניגוֹ מוֹנטוֹיָה, פֶזיק הענק הטורקי, וּוִיזיני הסיציליאני שחטפו את בּאטֶרקאפּ. הספר מלא בקטעי קרב נהדרים ובדמויות עם סיפורי רקע שאי אפשר שלא להתאהב בהם. כך למשל, לאחר עשר שנים שבהם למד איניגו סיף היה איניגו מוכן לנקום את נקמת אביו. "בראשו תכנן הכול בקפדנות. הוא ימצא את האיש בעל שש האצבעות. הוא ייגש אליו. הוא יאמר בפשטות: "שלום, שמי איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי. היכון למות." ואז, הו, אז יחל הדו־קרב" (עמ׳ 145). ופזיק, שהוריו הכריחו אותו להפוך למתאבק בגלל כוחו הרב והסבירו לו כי "החיים הם סבל וכאב" (עמ׳ 165), ואמו הוסיפה כיי "מי שטוען משהו אחר מנסה למכור לך משהו" (עמ׳ 165).

והקרב הנפלא בין וסטלי לאיניגו, שהפך, אולי, לסצינת הדו קרב הטובה ביותר בקולנוע. "הם נפגשו במרכז המישור לסיבוב האחרון. איש מהם לא התכוון להיכנע. צלצול החרבות גבר. פרץ אחרון של אנרגיה זרם בעורקיו של איניגו והוא עשה כל מאמץ, ניסה כל תחבולה שהיתה ידועה לו ויישם כל לקח שלמד בשעות האימון הרבות שהצטברו בשנות עיסוקו בסחף. אבל הוא נהדף. בידי האיש בשחור. הוא היה לכוד בידי האיש בשחור. תכסיסיו סוכלו ושובשו. 
הוא הובס. 
בידי האיש בשחור. 
מכה אחרונה, וחרב שש האצבעות יפה מידו. איניגו עמד חשוף וחסר אונים. הוא נפל על ברכיו, הרכין את ראשו ועצם את עיניו. "עשה את זה מהר," ביקש" (עמ׳ 156).

בהמשך הספר חברו איניגו ופזיק לווסטלי במטרה לחלץ את בּאטֶרקאפּ. זאת משום שאיניגו הבין כי הוא "לא צריך את ויזיני. אני צריך את האדון שלו. אני זקוק לאיש בשחור! תראה, הוא הביס אותי בחרב, שזו הגדולה שלי, והביס אותך בכוח, שזו הגדולה שלך. הוא בוודאי סידר את ויזיני ותכנן את הכול מראש, אז הוא יוכל להסביר לי איך לפרוץ לתוך הארמון ולהרוג את המפלצת בעלת שש האצבעות" (עמ׳ 256). ואז הגיע הקרב בארמון כאשר איניגו נתקל ברוזן רוגן ושומריו. איניגו תקף "ולהב חרבו חותך ובוהק ומסנוור – והשומר הרביעי נפח את נשמתו עוד לפני שהראשון הספיק לצנוח ארצה" (עמ׳ 310). אז פנה איניגו לרוזן, בירך אותו לשלום, ואמר את המשפט האלמותי: "שמי איניגו מונטויה. הרגת את אבי. היכון למות" (עמ׳ 310).

כאמור, זהו ספר מבדר ומהנה (ומקרה נדיר שבו הסרט אפילו טוב ממנו, ואת התסריט כתב המחבר). אז איך מסיימים סקירה מפרגנת כזו? אולי בדיאלוג בין ויזיני לאיניגו לאחר שזיהו שהאיש בשחור רודף אחריהם ואחרי פזיק, בעודם נמלטים עם בּאטֶרקאפּ. ויזיני טען בלהט שהאיש בשחור לא יצליח להשיג אותם. "זה לא מתקבל על הדעת!" (עמ׳ 124). איניגו השיב שהוא כל הזמן אומר זאת. "נראה לי שהמשמעות שלהן היא לא בדיוק מה שאתה חושב" (עמ׳ 124).”

“גם לכם נראה שקרנם של החנונים והגיקים עלתה בשנים האחרונות?
טוב, לא אם אתם ילדים בבית ספר יסודי, מן הסתם... אבל כמבוגרים צורכי תרבות?
סדרות כמו "המפץ הגדול", "stranger things", ולהבדיל - "היפה והחנון" ואפילו "יומנו של חנון" לילדים (מי היה מעז לקרוא ספר עם שם כזה כשאני הייתי ילדה??) ממתגות את החנונים מחדש.
המקום המרכזי שתופס המחשב - והאינטרנט בפרט - בימינו, הדימוי של אנשי היי-טק כחנונים, אמנם, אך גם מרוויחים הרבה כסף - אלה מן הסתם בין הדברים שסייעו לשינוי בתדמיתם של החנונים.
ואיפה נכנסת הפנטזיה בכל הסיפור הזה?
ספרות הפנטזיה נתפסת כתחום עניין של חנונים. לכאורה לא אמור להיות קשר בין השניים, ובכל זאת - הם נתפסים כקשורים.
אולי זו המציאות החברתית הקשה של החנונים שדוחפת אותם לספרות האסקפיסטית ביותר שקיימת.
ב"אלקטרז וספרני הרשע", סנדרסון מתאר ספרים שאינם משתייכים לז'אנר הפנטזיה כך:
"בספרים האלה, אם יש בהם ילד, הוא לא יצא להרפתקה שבה הוא יילחם בספרנים, במפלצות נייר ובאוקולאטורים אפלים בעלי עין אחת. למעשה, הנער לא יצא לשום הרפתקה ולא יילחם בשום דבר בכלל. במקום כל זה, הכלב שלו ימות. או, במקרים מסוימים, אמא שלו תמות. אם זה ספר עם הרבה משמעות, אז גם הכלב שלו וגם אמא שלו ימותו (מסתבר שלרוב הסופרים יש משהו נגד כלבים ואמהות)"
אז כן, אם אתה מתקשה להשתלב חברתית, מוצא את עצמך לבד רוב הזמן במקרה הטוב, או שצוחקים עליך במקרה הרע, וספרים הם חבריך הטובים ביותר - למה שתרצה לקרוא על עוד עצב, יגון ואנחה? למה שתרצה לקרוא על העולם הנוכחי שלך, זה שלא צופן בחובו הבטחות גדולות בקשר לעתיד שלך? למה לא לברוח לעולם שכולו דרקונים, לחשי קסם וסוף טוב?
אלא שגם הפנטזיה עברה מיתוג מחדש.
אם כשאני הייתי ילדה בכלל לא היה לי מושג שקיים דבר כזה - "ספרות פנטזיה" (כן, אהבתי את נרניה ואת הסיפור שאינו נגמר ואת... אה, הממ, מה עוד? לא הכרתי עוד. לא ידעתי שזה ז'אנר בפני עצמו), היום הפנטזיה היא כמעט ברירת המחדל של ספרי הילדים.
כן, אפקט הארי פוטר שמלווה אותנו עד היום, עם פרסי ג'קסון ושאר החברים מהמיתולוגיות ולמרבה הצער גם תופעת לוואי כמו "דמדומים", השער נפרץ והפנטזיה שטפה את מדפי ספרות הילדים.
אם במדפי ספרי המבוגרים נשמרת החלוקה בין "ספרות יפה" ל"מד"ב ופנטזיה", הרי שבמדפי ספרי הילדים והנוער לא תמצאו שום חלוקה. העולם שלנו שוכן לו בנחת לצד המוני עולמות אחרים, לפחות מחציתם דיסוטופיים.
אגב, שמתם לב למראה החנוני של הארי פוטר נכון?
קשה לפספס את הקשר בין התופעות.

***

ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת -
לפני כמעט עשרים שנה לא ידעתי שום דבר על כל זה. לא על ספרות פנטזיה (אם כי הארי פוטר כבר נכנס לחיינו אז) ולא על תרבות של גיקים ושל חנונים ("חננה" היה שם גנאי, וגם אם היה לי ברור שאני כזאת - לא היה לי הרבה מה לעשות עם זה).
לכן, כשמישהו אמר לי, חצי בצחוק, חצי בגאווה "כולם ראו את הנסיכה הקסומה, אני היחיד שקרא את זה" לא הבנתי מה הוא רוצה.
לא ידעתי שזה סוג של כרטיס ביקור, אולי כרטיס חבר, במועדון שלא ידעתי שקיים.
אז מסתבר שהסרט המצליח, זה שראינו מיליון פעם בבית ספר ודקלמנו ביחד איתו את - נו, אתם יודעים מה, הוא במקור ספר.
SO?

***

אז כן, במקור "הנסיכה הקסומה" הוא ספר.
הוא ספר פנטזיה והוא ספר על ספרות פנטזיה ועל ספרות בכלל, או ליתר דיוק - על סיפורים ולמה אנחנו אוהבים לספר אותם.
ויש לו הקדמה ארוכה (במהדורה שבה אני קראתי - כמה וכמה הקדמות), שמערבבת באופן חופשי פרטים אמיתיים ואנשים אמיתיים (ומפורסמים) מחייו של גולדמן, עם סיפור בדיוני לגמרי על איך הספר הזה הוא ספר פלוריני ישן שאבא של גולדמן סיפר לו כשהיה ילד, והוא ערך אותו ושכתב אותו בשביל הבן שלו.
לי אישית, הלן "אשתו" הפסיכיאטרית של גולדמן והבן השמן שלו ובעיקר מערכות היחסים ביניהם היו נראים דמיוניים לגמרי. וכן, פפריקה והאופה, אני יודעת שעשיתן לי ספוילר אז זה לא נחשב, אבל נו, באמת, האופן שבו הלן מגיבה לאכילה הכפייתית של הבן שלה הוא יותר מדי פארודיה על פסיכיאטרים מכדי להיות אמיתי.
נעזוב את זה.
זה ספר שכתוב בצורה מיוחדת, שבה הסופר מתערב מדי פעם בסיפור ומספר לנו מה הוא אהב ולא אהב בסיפור, מה הוא חשב עליו כששמע אותו כילד, איזה חלקים ארוכים ומשמימים הוא השמיט ומה מבקרי הספרות וחוקרי ההיסטוריה חושבים על זה.
וקשה לדעת אם גולדמן התכוון לכתוב פארודיה על ספרות פנטזיה והסטריאוטיפים שלה, או פארודיה על סופרי פנטזיה שלוקחים את עצמם ואת העולם שהם בונים קצת יותר מדי ברצינות, או פארודיה על מבקרי ספרות שמוצאים עומק במקומות שאנשים נורמלים מוצאים שעמום, או סתם לכייף.
מה שבטוח זה שקשה לבוא אליו בטענות.
כלומר, אי אפשר להתלונן על הדמויות הכה סטריאוטיפיות של ווסלי הגיבור העשוי ללא חת ובאטרקאפ - האם-טיפוס (יש דבר כזה?) של כל בדיחות הבלונדיניות באשר הן (כמה בלונדיניות צריך כדי להגיע לרמת הטמטום של בארטקאפ??) כשגולדמן קורץ לנו בעין אחת ומעצים את התכונות האלו של הדמויות עד לאבסורד, למשל כשהוא נותן לנו מעקב היסטורי מדוקדק אחרי רמות היופי של באטרקאפ מילדותה ועד לשניה שבה היא הופכת לאשה הכי יפה בעולם, נכון?
אם מאוד רוצים, אפשר להתלונן קצת על ההקדמות שהן אמנם משעשעות אבל גם טרחניות וממצות את עצמן בשלב מסויים (אם כי יתכן שזה היה חינני יותר במהדורה הראשונה בעלת ההקדמה האחת)
וחוץ מזה?
חוץ מזה, הספר קצת התיישן.
נכון, זו פנטזיה, היא מתרחשת בעולם מיושן ועל כן לכאורה איננה יכולה להתיישן.
אבל אם היו לה כוונות פארודית, הרי שהן כבר לא לגמרי תקפות מול ספרות הפנטזיה העשירה של ימינו.
בימינו, אם אתה רוצה לכתוב פארודיה על ספרות פנטזיה, מן הסתם יהיה שם איזה "אחד" ונבואה עתיקה שמייעדת אותו להביס כוח מרושע, אבל האמת שגם זה די מיושן.

לאחרונה, מצאתי את עצמי קוראת לא מעט פנטזיה לנוער. במעבר מהיר על הסדרות האחרונות שבדיוק יצא לי לקרוא - הסטריאוטיפ שעליו מבוססת באטרקאפ - היפהפיה הפאסיבית המחכה לאביר שיציל אותה - עבר מן העולם.
הג'יניות ידועות כחכמות יותר מהג'ינים ב"ילדי המנורה", בראש שבט הרעם ב"לוחמי הפרא" עומדת חתולה חזקה וחכמה, ב"עיר המסכות" עומדת דוכסית חזקה וחכמה לא פחות בראש העיר בלצה. גיבורים וגיבורות נלחמים ברוע בכל ספרי הפנטזיה המודרנית ולא ממש נותנים לשאלות של מגדר להטריד אותם.
אם וכאשר הילדים שלי יקראו את "הנסיכה הקסומה" - יכול להיות שבאטרקאפ תראה להם כמו סתם דמות מעצבנת, בלי שום רובד נסתר.”