“הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לצפות מאחרים להתנהגות תואמת מגדר, לא משנה כמה שוויניים נגדיר את עצמנו. הרי כבר מילדות מחנכים אותנו שהבנים משחקים בכדורגל, הבנות אוהבות לטפל בבובות, הבנים הם חזקים והבנות הן עדינות. אני זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר מתנהגת בדרך המצופה מבנות בכדי לקבל פידבק חיובי מההורים או מהמורים שלי, כי למדתי שבכל פעם שאני מפגינה חיבה וחמימות אני מקבלת ליטוף ומילה טובה, ולעומת זאת בכל פעם שאני קצת משתוללת אני ננזפת או נענשת. כבר בשלב מאוד מוקדם בחיים שלנו החברה מחדירה לנו מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, מה אפשר ומה אי אפשר, מה מתאים לבנות ומה מתאים לבנים.

רוזי ופן מתאהבים אחד בשני כמעט מיד. רוזי היא רופאה שעובדת משמרות לילה באופן קבוע ופן הוא סופר צעיר שמתמיד על כתיבת הרומן שלו. הם מחליטים שהם רוצים להקים משפחה ומביאים לעולם ארבעה בנים מוצלחים ובריאים. לרוזי זה לא מספיק - היא רוצה ילדה ששמה יקרא על שם אחותה שנפטרה: פופי. בניסיון האחרון שלהם ללדת ילדה הם מקבלים את קלוד. קלוד הוא ילד פלא, הוא החל ללכת ולדבר עוד לפני גיל שנה, הוא חכם בצורה יוצאת דופן לבני גילו והוא כולו לב אחד גדול ומכיל. קלוד יודע לחבר סיפורים, לצייר, לנגן ואפילו לאפות. כשבן הזקונים של המשפחה מגיע לגיל חמש, הוא מתחיל להיות אובססיבי לשמלות. כל מה שהוא חולם זה להיות נסיכה ולהגיע לגן עם שמלה. רוזי ופן לא יודעים מה עליהם לעשות, האם לאפשר לבנם להופיע בציבור בלבוש של בנות ולהסתכן בכך שכולם ילעגו לו, או לכפות עליו ללבוש את הבגדים שהוא רוצה אך ורק בבית היכן שאף אחד לא יפגע בו?

בהמשך הספר קלוד גדל להיות פופי, ההורים שלו וסבתא שלו תומכים בו להיות נאמן לרגשות שלו ולמי שהוא באמת. בעקבות תקרית לא נעימה המשפחה עוברת דירה למקום חדש בו פופי תוכל לא להישפט לפי מה שיש לה מתחת לחצאית ולהתחיל כמו בפעם הראשונה. אך האם זאת הבחירה הנכונה עבורה? האם הסוד של פופי הוא לא משהו גדול מידי שבשלב כלשהו יתגלה? איך רוזי ופן ידעו שהם פועלים נכון?

הסיפור שואב אותך לחיי המשפחה המקסימה הזאת באופן כל כך משכנע, עד שאתה באמת רואה איך הדברים משפיעים על כל אחד ואחד מהם. בשעת הקריאה הרגשתי שהספר הזה מרכך את הלב שלי והופך אותו לעדין יותר מעלה כותרת, מציף אותו באהבה מעל ומעבר לכל היגיון. הסופרת אינה מנסה להטיף בנושא המרכזי של הספר אלא מציגה בפניך מציאות שברוב הפעמים היא לא קלה בכלל. לורי פרנקל מנסה להדגיש כאן את קבלת השונה ואולי גם את קבלת הרעיון שמה שנראה לנו שונה הוא לא בהכרח שונה? אלא אפילו דומה? ספר מדהים ומרגש על אהבה, חברות, התבגרות ומשפחה.

אני ממליצה עליו לכולם. אם הייתי יכולה לגרום גם לחתול שלי לקרוא אותו, הייתי עושה את זה.”

“התחלתי לקרוא את הספר, ומשהו בהתחלה שלו דשדש. לא התניע. וידעתי שהנטישה בדרך, והיא אכן הגיעה. התחלתי ספר אחר, אבל אז נתקלתי בסקירה של אסיה, וקראתי את המילים האלו:"הרגשתי שהספר הזה מרכך את הלב שלי והופך אותו לעדין יותר מעלה כותרת, מציף אותו באהבה מעל ומעבר לכל היגיון." ואני יודעת מה זה כשהלב מוצף אהבה, כזו שספר מרגש הוא הגורם לה. היו לי כמה וכמה כאלו בכל שנותיי כאוהבת ספרים. וזה היה הרגע בו החלטתי לחזור אליו. ואני כל כך שמחה על הטוויסט הזה! ספר מרגש מרגש מרגש. עשה את הלב שלי פלסטלינה. הרחיב אותו וכיווץ אותו, גרם לי לחשוב, עורר שאלות, בקיצור- עשה מה שעושה ספר טוב. אז תודה אסיה, מקרב לב!

בהרבה שיחות שיצא לי להיות נוכחת בהן, כשעלה נושא הטרנסג'נדריות (Transgender), התגובות- לצערי כמעט כולן- תמיד נסובו סביב הנקודה הגרוטסקית, תמיד נעצרו סביב המעטפת החיצונית, כמעט תמיד עם אפס רצון קצת להעמיק ולנסות לחשוב מה קורה יותר פנימה, מה מתרחש בתוך הנפש כשאדם שט במרחב ללא זהות מגדרית ברורה.

רוזי ופן הם הורים לחמישה ילדים. רוז היא רופאה מוערכת ופן הוא סופר.חמישה ילדים- ילדים בנים- זה מתכון לבית תוסס ופעיל. משפחה מאוחדת ושמחה המתזזת בין עבודה, לימודים, חוגים של הבנים, ארוחות משפחתיות, זרימה של החיים.

כשקלוד, בן הזקונים של רוזי ופן היה בן חמש וביקש ללבוש שמלה לגן, ורוקם חלומות על נסיכות ופיות, הוריו זורמים אתו. מה שחשבו שהוא שלב שיעבור התברר כדבר שהוא פה כדי להישאר כשקלוד מודיע להוריו שהוא רוצה להיות בת. וקלוד כל כולו בת. בנפשו ונשמתו למעט הפין אתו נולד. רוזי ופן הם קודם כל הורים אוהבים. הם מכילים, הם נותנים לכל ילד מילדם מאה אחוז של אפשרות בחירה, וקבלה מלאה. אלא שמה שקורה בבית לא תואם את מה שקורה מחוץ לו. וזה לא משנה אם אתה בן או בת. זה משנה שהאדם העומד מולך יידע ללכוד את מהות נשמתך להבין לליבך, לאהוב אותך בכל ליבו, ולקבל אותך ללא תנאי. ומה שיש לך בתוך המכנסיים לא ישנה את זה.

"איך מלמדים את בן האנוש הקטן שלך שמה שבפנים קובע כשלמעשה כולם די ממוקדים גם באיך אתה מבחוץ?" (עמ' 74)

לורי פרנקל כתבה על משפחה מקסימה, הרגשתי שאני ממש שם, חלק מהם. הרגשתי כל הזמן כנות אינסופית ואמת שעולה מכל מילה ומילה. כי לקרוא, ובכלל להיתקל בטרנס כל כך צעיר, זה באמת עוד לא יצא לי, אבל הרגיש לי הכי אמיתי. ואז- כשהגעתי לאפילוג (אחד המרגשים שקראתי אי פעם) הבנתי. הבנתי הכל. וזה העושה את הספר הזה לכל כך מיוחד, מרגש, כזה שמועך לך את הלב, כזה שגורם לי להבין- שוב, בפעם האלף- שבחיים אין שחור לבן. אין נוסחה אחת, אין אמת אחת.יש פלטת צבעים ססגונית, כשכל אחד יכול לבחור את הגוון הכי נכון בעבורו.

בכתיבה יפה, חשופה ואמיתית, ללא גרם אחד של קיטשיות שהרבה סופרים היו לבטח בוחרים לפזר פה, ובשפע- כי הנושא הרי דורש- אז לא. כתיבה נקיה ללא מניירות, היא שעושה את הספר הזה לכל כך ראוי, ולחשוב שכמעט פיספסתי אותו.

מיוחד ומרגש.”