“בספר השלישי של אייל עמית תוכלו למצוא 46 סיפורים מהחיים שלו, מהילדות ועד שהפך לאיש משפחה בורגני לכאורה. הוא מתחיל את הספר בסיפור שגרם לו להפוך לסופר, להתחיל לכתוב ולספר סיפורים, ומסיים אותו בסיפור על החיים הרגילים/ממוצעים של כולנו עם בית ומשכנתה, אישה, שני ילדים, כלב, חתול, ארנבים ועוד (כנראה ככה זה בפרדס חנה, גן חיות בחצר האחורית), ואיך מתמודדים עם החיים ועם עצמך דרך טיפול זוגי.

אז על מה הספר? על הכל. על טיולים לחו"ל עם בת הזוג/המשפחה בהשוואה לאלה שעשית בגילאי העשרים, על עבודה מתסכלת בשילוב עם חיי משפחה, על לעבור או לא לעבור דירה, על ילדים וכל מה שהם מביאים איתם, על אהבה, על אובדן, על החיים.
יש לעיתים בסיפורים שבספר מוסר השכל נהדר, לעיתים המון צחוק, לעיתים עצב רב אבל כל הסיפורים הם סוג של תמונת מראה לחיים של כל אדם ממוצע באשר הוא וכמעט בכל גיל. עוד בספר הראשון שלו, שהיה גם הוא כמו כל ספריו ספר מסע, התחברתי לסיפורים ולאופן הכתיבה ודרך הסיפור של אייל עמית על אף שהם דיברו על נושאים של טיול אחרי צבא ולימודים במכללה, נושאים שלכאורה מאוד רחוקים מבת ה-16 שהייתי. גם כיום, בגיל שלושים פלוס אני מוצאת עצמי מתחברת גם לסיפורים על טיפול בתינוקות בוכים בלילה או טיפול זוגי אחרי כמה שנים של נישואים, למרות שאני בכלל עוד לא בחוויות האלה בחיי האישים. זה לדעתי, אומר המון על יכולות הכתיבה והסיפור של עמית.

אסיים בציטוט אהוב עליי מאחד הסיפורים בספר שנקרא "כולנו פרעושים":
"זה כמעט חוק טבע: בני אדם לא אוהבים להשתנות כשטוב להם. בני אדם לא אוהבים להרחיב את הצנצנת שלהם מתוך אזור הנוחות שהם מכשכשים בו. מרבית בני האדם יבקשו את השינוי רק כשרע להם, רק אחרי שיחטפו את הכאפה וכשכבר אין להם ברירה. משפט קשה, אני יודע. אבל זו האמת המצערת."”