“אלה וג'ון בני השמונים, הם זוג נשוי יותר משישים שנה. לה יש סרטן, ולו יש אלצהיימר מתקדם, רגעי הבהירות והרגעים העכורים שולטים בו באופן שווה. אלה תיארה יפה את מצבם:

"חוץ מהעובדה שאני מתפרקת וג'ון בקושי זוכר איך קוראים לו. שנינו ביחד יוצרים אחד שלם". (עמ' 16)

אחרי תקופה ארוכה של ביקורים תכופים אצל הרופאים, והשגחה מוגברת מצד שני ילדיהם סינדי וקווין החליטו השניים כי הם רוצים לעשות עוד מסע אחד אחרון בקרוואן נופש שלהם. הקרוואן שהיה להם בן לוויה נאמן, אתו עשו הרבה מסעות במשך השנים. עם ילדיהם כשהיו קטנים, וגם עם חבריהם הטובים ג'יי ג'יי ודון. אף שילדיהם מנסים להניא אותם מהרעיון שנראה להם מטורף, עולים השניים על הקרוואן, עוזבים את ביתם שבדטרויט, מישיגן- ויוצאים לדרך. הם עולים על כביש 66 ומתחילים את מסעם שאמור להסתיים בדיסנילנד. כל פרק נושא את שם המדינה שהזוג מגיע אליה. בערבים כשהם עוצרים לחניית לילה, לאחר שאכלו ארוחת ערב, ועד שילכו לישון, מוציאים השניים את מקרן השקופיות, ובזמן שג'ון מארגן את המקרן (לא תמיד הוא זוכר מה לעשות עם חוטי החשמל ולאן לחבר אותם) ואלה מארגנת לשניהם קוקטייל (שלה בליווי הכדורים שהיא נוטלת) וזה לא רצוי, כן, היא יודעת, אבל כל המסע הזה הוא מסע חוצה גבולות, ולא רק גבולות מדיניתיים. הרבה גבולות נחצים פה במסע הזה שהוא מאוד על הקצה. הלילות האלה של השקופיות יוצרים עניין וסקרנות בקרב האנשים שבחניון הקרוואנים ולא פעם מצאו עצמם אלה וג'ון יושבים וצופים בחברת אנשים שספק אם היו מתחברים איתם בתנאים שונים. כמו חבורת המקועקעים שהצטרפה אליהם בליווי שתי שישיות בירה, והעבירו ביחד ערב מהנה של העלאת זכרונות, שתייה, וצחוק.

"זה כמו לצפות בטלוויזיה, רק שהתוכנית היא החיים שלך". (עמ' 221)

לפעמים נתקלו בצדדים פחות נעימים של המין האנושי , אבל היה גם ההפך
.
"לפעמים העולם הרבה יותר קל להבנה כשאנשים נוהגים ברוע לב, את יודעת מה את צריכה לעשות כשזה קורה. מחווה קטנה של טוב לב היא עניין אחר לגמרי". (עמ' 142)

הספר הוא לא רק ספר מסע פיזי. הוא גם ספר מסע חיים רוחבי, והוא עובר בכל תחנות החיים. הורות, זקנה, בגידת הגוף, אובדן החברים. כמו שאלה אומרת: זה לא רק החברים שמתים, תחושת האובדן היא לא רק על אותו אדם שמת. זה מות הנעורים שלך, מות הכיף, שיחות נעימות, סופי שבוע ארוכים.

הסיפור הזה, לא רק שהוא כתוב יפה וגרם לי במיידית להתאהב באלה וג'ון, הוא קודם כל מרגש, מאוד מרגש. אופן בניית הדמויות- והיכולת הזו של סופר ליצור דמות של קשיש שתיקרא אותנטית- זו בעיניי תכונה מופלאה. יש בו בספר הזה הכל. הוא עבר אצלי על כל מנעד הרגשות. הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא מרגש, הוא מלא בתובנות על החיים, והוא פשוט ספר שמרחיב את הלב וגרם לי לעצור ולחשוב הרבה.”

“"אני אומרת שאם אהבה היא מה שמחבר בינינו בחיינו, למה היא לא יכולה עדיין לחבר בינינו איכשהו, לשמור אותנו יחד, אחרי מותנו?"

אלה וג'ון נשואים באושר מעל שישים שנה. שניהם חולים. אלה חולה בסרטן מתקדם וג'ון סובל מאלצהיימר. הם מאסו בהשגחתם של ילדיהם והרופאים ורוצים לצאת למסע אחד אחרון בקרוואן הישן שלהם. הם יוצאים בחשאי מביתם בדטרויט ויוצאים למסע שלהם כשהיעד הסופי הוא מבט על האוקיינוס וביקור בדיסנילנד.

המסע של אלה וג'ון הוא מסע בנבכי חייהם. לכל האורך הם נזכרים במסעות שערכו עם ילדיהם וחבריהם, מקומות שביקרו, כביש 66 המיתולוגי בו הם עושים את חלקו של המסע האחרון, זכרונות מרגעי היכרותם ומשנים אחרונות בהם כבר חלו ולא נסעו עוד.

לאורך המסע הם חווים חוויות חדשות חלקן מצחיקות חלקן מפחידות. אלה מתמודדת עם כאבי הסרטן הנוראיים ומתמודדת לא פחות עם השיכחה שעוטפת את ג'ון ומתנחמת ברגעי הצלילות שלו.

הומור ואירוניה מלווים את סיפור מסעם של הזוג ולצד אלה יש הרבה כאב ועצב בסיפור.

בין לבין נמצאים גם ילדיהם הדואגים. אפשר להבין את דאגתם להוריהם הקשישים והחולים ויחד עם זאת קשה שלא להעריך את נחרצותם של הזוג שלא לתת עוד לאחרים להחליט מה טוב עבורם ולהמשיך במסע האחרון של חייהם. ולנו, הקוראים של הספר היפה הזה זהו מסר ברור שלעיתים מוטב לנו לתת להורינו המבוגרים להחליט בעצמם על עצמם, הם יודעים היטב מה טוב עבורם.

זה סיפור על חיים יחד, הקרבה, הכלה, הבנה, אכזריותה של הזיקנה ובעיקר אהבה. אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה גם ברגעים הקשים ביותר, אהבה שנמשכת עד הרגע האחרון.

הספר כתוב בצורה קולחת ועליי לציין לשבח את התרגום המצוין והמדויק שבספר.

קחו לכם סופשבוע רגוע, הכינו ממחטות והתחילו לקרוא. הוא יישאר טבוע בכם הרבה אחרי שיתייבשו הדמעות וייסגר העמוד האחרון.”