“הספר הזה הועבר אליי ע"י ידידה חובבת ספרים, שכנראה יודעת איזה סוג של ספרים אני אוהב...
ואכן היא לא טעתה בהרבה; מדובר כאן באוטוביוגרפיה. אך אין מדובר כאן בביוגרפיה רגילה, שבה אדם מספר על חייו וזיכרונותיו, אלא על סיפור חיים בתקופת ההתבגרות המשמעותית של הכותב בשנה מאוד מסוימת – השנה שלפני מלחמת ששת הימים. הסיפור מעורב כאן במידה רבה מאוד בצורה שאיננה מקובלת באוטוביוגרפיות! בתיאור היסטורי של אותו עולם חברתי ופוליטי במדינת ישראל על הפוליטיקאים והידוענים שלו מכל השטחים...
אני מבחינתי, הרגשתי הזדהות רבה עם המסופר! גם מכיוון שאני קרוב בגילי לכותב וגם מכיוון שהרקע של הוריי דומה מאוד להוריו שעלו מפולין - כמו הוריי, עוד לפני מלחמת העולם. וגם כי גם אני גדלתי בצפון הישן של תל אביב וכל רחוב וכל מוסד ציבורי (בית ספר, קולנוע, בנק וכו') או מיקום צפון תל-אביבי אחר שמוזכר בספר - מוכר לי היטב...
מה שמאוד מצא-חן בעיניי היה תיאורו המדוקדק של סרנה את חייו כנער, חבריו משפחתו וסביבתו הקרובה.
סרנה איננו עושה הנחות לעצמו! ומספר בגילוי לב מפתיע, גם על דברים שאנשים מדברים עליהם רק בנסיבות יותר אינטימיות... כמו למשל על כך שהיה מין "יורם" ו"ילד כאפות" שחבורת נערים מסוימת התעללה בו פיזית ובעיקר רוחנית, על ידי כינויי גנאי שכינו אותו. ומצד שני הוא מספר על כמה חברים נהדרים ומאוד קרובים שהיו לו! (כך שהוא לא עונה בדיוק להגדרה של "נער דחוי"...) כאמור באופן מרתק סרנה (שלא במקרה הוא גם עיתונאי) יודע לספר פרטי-פרטים משפחתיים ואחרים, לא רק על חבריו הקרובים, אלא אף על אנשים כמו חברים של הוריו! או קרובים רחוקים שלו וסיפורי החיים של כולם משתלבים יפה באותו תיאור של מדינת ישראל כולה בשנים 1966 ו-1967 כלומר התקופה שהייתה בארץ לפני הניצחון האדיר של ישראל במלחמת ששת הימים. מצד שני פחות דיברו אליי אותם תיאורים היסטוריים כלליים של הנושאים שהיו אז במרכז העניינים ושאין לי ספק שהוא שאב אותם בעיקר מעיתונות אותה תקופה ומכל מיני מקורות אחרים ולא מזיכרונותיו האישיים...
בסופו של דבר האם בכלל מישהו זוכר היום את השערורייה של משפט השופט מלחי? או את נעמן דילר שניסה לפרוץ את בנק "הלוואה וחיסכון" בצורה מקורית ביותר?... מישהו היום זוכר בכלל שהיה פעם בנק כזה? אני דווקא זוכר והייתי עובר על פניו יום-יום בדרך לבית הספר.. אבל היום? נראה לי שעבור הקורא של היום סיפורים מהסוג הזה הם סתם חפירות... אבל עם כל האמור לעיל הספר הזה עדיין מרתק בעיניי ונותן ציור מסוים מאוד לא רק של חייו כנער של הכותב אלא גם של כל התקופה של ישראל אחרת שכבר איננה קיימת יותר...”

“ספר נפלא.
מתאים בעיקר לאלו שזוכרים את שנת 1966, טרום מלחמת ששת הימים.
יגאל סרנה מספר על שנת ה 14 לחייו - חייו, חיי משפחתו חיי המדינה בימים שלפני שנת המהפך - מלחמת ששת הימים.
כמה היו חיינו פשוטים, צנועים, ועד כמה שינתה אותנו המלחמה ההיא!
וניצולי השואה שהתהלכו בינינו על סיפוריהם הקשים.
הספר כתוב בכישרון רב, ולכן מרתק, שהרי חייו היו חיינו באותה התקופה.
התל אביבים בוודאי יכירו את הרחובות והמקומות בהם הסתובבנו בנעורינו.
ה"פולנים" שביננו ייזכרו (אולי בערגה) בטעמי האוכל שהוגש לשולחן.
מומלץ מאוד!”

“יגאל סרנה הוא מתעד מעולה של הישראליות עפ"י נקודת מבטו. יש כאן למעשה אוטוביוגרפיה של שנה 1966 מנקודת מבט של נער בגיל ההתבגרות, על שנה שלפני השנה המכריעה 1967 מלחמת ששת הימים ומה שבעקבותיה. תיאור הנעורים שלו יחד עם בני כיתתו, מהם מוכרים יותר כיום וכאלו שלא מדברים רבות לבני שכבת הגיל הקרובה לו. תיאור ההורים וחבריהם בתל אביב של שנות ה-60 -משחקי הקלפים, הדיונים על מצב המדינה דרך הפריזמה של עיתון "הארץ" ושל "העולם הזה", המבט של בן הששים פלוס כיום על איך נראו הדברים אז כולל על הצמרת המדינית של ישראל דאז - כתובים יפה ובאופן קולח. נחשפתי ליגאל סרנה הן בכתיבתו העיתונאית אך בעיקר בביוגרפיה המופתית שכתב על המשוררת יונה וולך.
ספר טוב וחשוב. מעניין היה לקרוא 2 ביקורות על הספר במוסף הספרים של הארץ: ביקורת קוטלת של נדב פרץ וביקורת אוהדת מאוד של משה גלעד- מה שנקרא תלוי מאיזה זווית מסתכלים. אני לוקח את זו של משה גלעד.”