“המקום הלא צפוי בו שמעתי את סיפור הצנחנים בקרב הבליטה.
אנטוני ביוור ידוע בספרי המופת הקודמים שלו על, סטלינגרד, ברלין והפלישה לנורמנדי. אירועים שבנו את נרטיב מלחמת העולם השנייה. כעת הוא יצא למשימה נוספת, תיאור היוזמה ההתקפית האחרונה של היטלר, הימור מטורף, בקרב על הבליטה, בארדנים בבלגיה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בדצמבר - 1944, בחורף קר, מושלג וקודר, בו הייתה תיקווה שהנה חג המולד קרב, ואתו תגיע המלחמה לסיומה. התקווה הזאות התנפצה בפתאומיות להתכתשות גדולת ממדים ואכזרית, שהרחיקה את מועד סיום המלחמה בעוד חצי שנה, מערכה שנחרטה בתודעה כאחת מהקשות והאכזריות.
גרמניה הנאצית, על סף ההתמוטטות, סירבה להכיר בתבוסתה, וביצעה תקיפה אחרונה, פרי מוחו הקודח וההוזה של היטלר שהחליט להמר, על כל הקופה, תקיפה אחת שתוביל לניצחון או תבוסה, התבססה על שיקול מוטעה, קיומה של מחלוקת בין בעלות הברית, שעוד רגע תגרום להתמוטטות הברית בניהם, הערכה שהיה בה מעט גרעין של אמת, ויותר משאלת לב. לשיקולים הפוליטיים, צריך להוסיף מניעים אפוקליפטיים, הלקוחים מהמיתוס הנאצי, שלקראת סיום המלחמה הפך למנותק מהמציאות, כמו החזון שהמהלך צבאי משמעותי יהפוך את גרמניה הנאצית לעוף חול הקם מהריסותיו. הגנרלים של היטלר, אלו שצייתו בעיוורון לשיגיונותיו, פיתחו אמונה לפיה גם אם קיים רק סיכוי קטן, צריך למצות אותו כסיכוי אחרון.
בניגוד לגרמנים, בעלות הברית שקעו בשאננות, ובמאבקי יוקרה בין הגנרלים. אף אחד לא חשב שלגרמנים קיימת עדיין יכולת התקפית, בעיקר בגזרת הארדנים, הקשה לעבירות, בחורף בוצי וקפוא, בחזית שהורדמה במתכוון. אבל היטלר חשב אחרת, הוא ביקש להפתיע את בעלות הברית וריכז בחשאי כחות משמעותיים, בחסות ההפתעה ומזג האוויר הרע שמנע מכוחות האוויר של בעלות הברית לסייע לכוחות הקרקע, היטלר ביקש למוטט את החזית, ולהגיע במהירות לאנטוורפן, יעד דמיוני לביצוע, האמור מבחינתו, כמו בדנקרק, להשליך את האנגלים ובעלי בריתם מעבר לים.
ביוור מספק מבט מעניין ומרתק לאפלת המלחמה, ולכאוס שהיא מייצרת, הוא מצליח להמחיש את האימה המתהווה בהסתערותם המפתיעה והבלתי צפויה של אוגדות טנקי הפאנצר,שנחשבו בזמנו לטנקים מפלצתיים הקשים לעצירה. חלקם של אוגדות הטנקים היו בפיקוד האס, אס, חדורי אידיאולוגיה נאצית, שיצרה מציאות אכזרית בה נרצחו שבויים אמריקאים ואזרחים.
ביוור מתאר באופן מרתק את אישיות הגנרלים, שלקחו חלק במערכה, תיאוריו, חדים וציניים. הוא מציג את האגו, המניירות האישיות, ואת יכולתם להתעלות בעת משבר, או את הפחד המשתק, שגרם לאחדים מהם לאבד עשתונות. בכך הוא שוחט פרות קדושות, ונותן ביטוי לאיוולת ולטיפשות, תיאורים חיוניים להבנת הדינמיקה של ההפתעה והכאוס שאפיינו את ימיה הראשונים של המערכה וההתאוששות שהתרחשה במהירות בהמשך.
ביוור הבריטי, לא חוסך ביקורות, ממונטגומרי המתנשא, תאב התקשורת, שבקש לעצמו את הפיקוד על החזית המערבית. למעשה הוא היה נטול רגישות אנושית, משום שהייתה לו כנראה תסמונת אספרגר. אייזנהאואר, כינה אותו פסיכופט, ופטון " נפיחה קטנה ועייפה". אישיותו הבעייתית גרמה לקושי בשיתוף פעולה בין הבריטים לאמריקאים. מי שהחשיב את עצמו כמפקד על, לא תמיד תפס את תמונת המצב האמתית במהלך המערכה, והיציע לעתים פתרונות נטולי השראה ותנופה.
ברדלי, הגיבור הטרגי של המערכה, היה מפקד גזרת הארדנים, אליה הוא התייחס בשאננות. למרות שהוזהר על ידי קציני המודיעין לאפשרות שהגרמנים יתקפו בגזרתו, הוא לא נקט בצעד משמעותי, בכדי לתת מענה לסכנה. גם שהחלו הגרמנים במבצע, ברדלי עדיין לא תפס את חומרת המצב וראה בפעולתם הסחה בלבד. עם תחילת המערכה, אייזנהאואר, החל להעביר פקודות מעל לראשו, לפטון האגרסיבי. ברדלי, נשאר מנותק מהחזית, וספון במטהו, כרע ברך על מפה וסימן על גביה צירי תנועה, משימה שמתאימה לסמב"ץ. מה שהטריד אותו, העובדה שפטון היה סגן איש השנה בטיים.
אייזנהאואר לא נתפס כמנהיג מלחמה, אלא, כמדינאי צבאי, העושה שמניות באוויר בכדי להשיג תמימות דעים בקרב הגנרלים שלו. אך באופן מפתיע, הוא היה הגיבור השקט של המערכה, האדם הנכון, בזמן הנכון. הוא תפס מידית את חומרת המצב, ונתן הוראה להפנות כחות לעבר הארדדנים. כשנשמעה תרעומת על כך, הוא הודיע לכפיפו: "אייק מנהל את המלחמה הזאת".
פטון, חגר תמיד צמד אקדחים, נתפס תדמיתית כמושיע, לא חף מבקרתו של ביוור, הטוען כי תגובותיו בהתחלה היו מהירות, אך בממשך תנופתו הואטה ולא עמדה בצפיות, הוא פעל באגרסיביות ובחוסר תחכום, דרש להתקיף חזיתית, דרישה שגבתה קרבנות רבים, לעתים ללא הצדקה.
הצנחנים של 101 מגינים על בסטון, נקודה אסטרטגית בקרב הארדנים - המיתוס כזיכרון אישי.
דור בני, התעורר ממצב של תרדמת, לאחר שנפצע ממטען צד. אחד מהדברים הראשונים שבקש, היה סדרת אחים לנשק. הוא הביט בדממה, בצנחנים הקופאים, בשוחות השועל, המלאות בשלג לבן, ומעל בצמרות העצים התפוצצו פגזי מרגמות, טנקים גרמנים שעטו, קדימה, חלקם עלו על שוחות השועל ורומסו, את מי שבתוכם. ואף על פי כן, הצנחנים לא נטשו את עמדותיהם. שנים לא הבנתי מדוע דור בחר להביט בצנחנים הנאבקים על חייהם בבסטון, תמונת מלחמה, רחוקה, מבעיתה ומעוררת כבוד?
לאחר שקראתי את ביוור, תמונת הצנחנים המגנים על בסטון הפכה למשמעותית מבחינתי. לצד תמונת רגעי השפל המתארת, איוולת, אסון, בהלה ונסיגה, קיימת תמונה אחרת, של החיילים ומפקדי השטח שהצילו את המצב, בהקרבה עילאית. לביוור יש יכולת מופלאה לתאר את רגעי השפל והאימה, ולצידם את הרגעי ההתעלות האנושית. חייל אחד, או מפקד בודד, הם לעתים כמו משק כנפי הפרפר בשדה הכאוס, כך אותם בודדים, הם אלה ששינו את תמונת המערכה.”
