“נורת האזהרה נדלקה כבר בשלב מוקדם מאד, כאשר גיליתי ששם המשפחה של הגיבורה הראשית של הספר מופיע כ"צימר" בכריכה האחורית ואז כ"זימר" בעמוד הראשון..
ג'ונת'ן לת'ם הולם בקוראיו בכתיבה תוקפנית, מבריקה ומתחכמת, אשר מנסה להמם אותם ללא הרף. לעיתים קרובות היומרנות הזו פוגעת באמינותן של סצנות דרמטיות ריאליסטיות שחיבר: קשה לי מאד, למשל, לדמיין צעירה ניו יורקית בשנות ה-70 אומרת ברחוב לקרוב משפחה רחוק שלה משפט כמו "אז כשהחיים מבזיקים לנגד עיניך, אתה מחדש במשנה תוקף את מאמציך לאנוס אותי לעיני בעלי?". באופן כללי הכתיבה הזו באמת איננה כוס התה שלי, אבל לא ציפיתי שגם התרגום יהלום בי במשפטים מאונגלזים ועקומים כמו: "אני לא ממש יודע על מה אתה מדבר. לא, אתה לא", או "תן לי לספר לך סיפור של רוז", או "הבאה שלו כבר עלולה לכלול לבנים בתור גיטרות". וממתי למען השם תנועת Occupy נקראת בעברית תנועת "לכבוש"?
בסופו של דבר צלחתי את הספר, שמתאר שלושה דורות של משפחה יהודית שמאלנית הרוסה בניו יורק. יש בו כמה רגעים יפים, במיוחד סדרת המכתבים שכותבת הבת ההיפית לאביה היקה, שבחר לנטוש אותה ואת אמה ולחזור למזרח גרמניה לאחר המלחמה. פה לראשונה הרגשתי שהמספר הרפה לרגע מהאובססיה להדהים את הקורא, ואיפשר לאיזה רגש אנושי נקי לצוף למעלה. אז הנושא בהחלט מעניין (זו הסיבה שלקחתי את הספר הזה מלכתחילה), אבל אישית הבטחתי לעצמי להזהר בעתיד מספרים נוספים של לת'ם, ובמיוחד מעבודות של המתרגם של ספר זה.”

“קורותיה של שושלת קומוניסטית, של שלושה דורות, המתפרקת אל הפרינג' ( שוליים), האמריקאי, נפרש בכישרון יוצא דופן, עם ערך מוסף שאינו קשור רק לנושא המרכזי.

תעודת הזהות שלה:
המייסדת: רוז, אשה שנכשלה ביישום העקרונות הטרוצקיסטים, הופכת ללוחמת על עקרונותיה.
אי אפשר להתעלם ממנה, והיא , בדרכה מצליחה לאמלל את סביבתה, החל מבתה מרים, בעלה הראשון, הממוסד שבורח ממנה, ואפילו נכדה שמחפש אותה.

התקופה: כמה שהצלחתי לזהות זה הזמן שלאחר הסנטור מקרתי המפורסם.
הנשיא איזהאואר, שולט בזכות תהילתו כמפקד הפלישה לנורמנדיה, שמרן באופיו ומדיניותו.
למגינת ליבה של רוז, אמריקה פורחת כלכלית וזה מטביע אותה יותר בשולים.

המקום: שכונות ורבעים שבשולי ניו יורק, שבעתיד יהפכו למושבות אומנים.

היתרון העצום של ספר זה הוא הסופר ג'ונתן לת'ם, בכשרון, של שילוב הומור ואירוניה נפלאים הוא פורש תמונות, וזורע דימויים מיוחדים וחיים.
לדוגמה:
מרים הבת של רוז, מביאה לראשונה חבר אליה הביתה. ובאמצע מעשה האהבה מופיעה רוז ומציגה סצנה מגוחכת ומצחיקה.
הסצנה נמשכת כל היום (עמ 47-60) , שכל תכליתה סחיטה רגשית של מרים על ידי רוז.

הסחיטה מתחילה בקריעת החולצה והצגת החזה שהקריבה למען בתה וכלה בקריאה "אני מתה", ליד תנור הגז הפתוח.
אל דאגה היא ממשיכה לחיות.

האירוניה נסגרת לעתים בסוף הספר.
בתחילתו "לוחמת " רוז בקפיטליסטים על ידי גרימת נזק ישיר. היא טומנת חסה של חברה מנצלת , מתחת לשבבי קרח ומשחיתה אותם.
בסוף הספר היא, כשהיא סנילית, מגישים לה מאכל על מצע של חסה מאותה חברה.

הקיצוניות מתעדנת לשירי מחאה. בספר מוזכרים, דילן, וודי גאתרי ושלישית פיטר פול ומרי.
היא מקבלת תנופה במחאה נגד הגיוס לווייטנאם.

הדימויים הם חומרי הגלם לצביעת הסיפורים והאווירה.

לדוגמה:
"הוריה של לני , היו מהבורחים ( מהמפלגה)...הם חזרו להיות יהודים ונמלטו לישראל...אלה שהחזירו לשמיות את משמעותה האמתית, שבנו עולם יהודי חדש המתבסס על פיסות מדבר, כמה פסוקים מלאי חול מהברית הישנה...מקום מקלט בתוך הפוליטיקה של המאה השישית לפני הספירה.."
או:
סיסרו, הנכד, מרצה באוניברסיטה בשעה תשע בבוקר. והטעם הוא :" זה עזר להם לקלוט הרבה יותר ממה שחשבו, חבורת שונאים מנומנמים שנכבלו לתורן הסטארבקס שלהם".

הספר כתוב "אמריקאית". יש בו פרק שלם על בייסבול והתחרות בין ה "דודג'רס" ל" מאטס".
לעתים לאזכור של שמות ומקומות, כמו שכונות ורבעים בניו יורק, יש יתרון לקורא החי ומכיר את האווירה הניויורקית.

אולי אפשר לסכם את הספר בסיום של חיים חפר על הפלמחניק המחפש את המחר:
- כי המחר, אחים, צריך להיות חזק,
לבל מחוץ, לבל מבית ימוגר!
על המחר, אחים, נטוש המאבק!
והפלמחניק מחפש את המחר!

ראוי לקריאה”

“ספר לא קל לקריאה. הנושא מעניין, התקופה וגם הדמויות - אבל הכתיבה מקשה על הקורא. רצף של הגיגים - כתיבה יומרנית משהו. 5 הדמויות המרכזיות הן בהחלט משהו שאפשר היה לפתח מזה קצת יותר. רוז המהפכנית היהודיה הקומוניסטית בארה"ב של תקופת ציד המכשפות - דמות שהייתי רוצה הרבה יותר להכיר מאשר הספר נותן. בתה מרים וחתנה טום זמר העם האירי, נכדה סרג'יוס ו"בנה החורג" סיסרו שחור העור. עם דמויות כאלו אפשר היה לעשות ספר יותר קריא. יחד עם זאת למרות הקושי ריתק אותי לדעת מה קורה עם כל הדמויות האלו ולכן סיימתי את הספר ברגשות מעורבים.”