“#
באחרית הדבר שכותב דרור משעני בסוף הספר, הוא מצטט את הביקורת של באנוויל על אגתה כריסטי, שעיקרה "למי איכפת"? לדעתו לאיש מהקוראים לא איכפת מקרבן הרצח השוכב לו בשלולית דם בספריה של כריסטי, כי הקרבן אינו גורם לאמפתייה של הקורא - הוא קולב עליו תולה כריסטי את חידתה. הקוראים נכנסים למירוץ בנסיון לגלות מי הרוצח – וזו תכלית הסיפורים שהיא כותבת, לכן זו אינה ספרות, זה סודוקו במלים. היא אינה משקיעה – שוב לדעתו - בבניית דמויות או בסיפור המעשה.
לא שלא הסכמתי איתו, אבל חשבתי שאירוני שדווקא באנוויל - שבעצמו בונה את דמויותיו באופן המקשה מאד על התחברות אליהן, ועורך עם קוראיו תחרות אגו - יעלה את הנימוק הזה.

זה הספר הראשון שכתבה אגתה כריסטי, אז אשה צעירה באמצע שנות העשרים, ספר שנדחה על ידי שש הוצאות ספרים לפני שהתקבל... סיפור סינדרלה ספרותי מוכר ומעודד (את אלה שעדיין נמצאים ב"לפני").

הדמויות של כריסטי שייכות למעמד בינוני-גבוה באנגליה של תחילת המאה העשרים – חיות באחוזה או בבית מפואר, עם צוות משרתים נאמנים שתפקידם להביא את התה, לערוך את השולחן ולקפל את הבגדים של "האדונים". כריסטי – שזה היה המעמד ממנו הגיעה – מפגינה חוסר ידע וחוסר עניין בנפש דמויותיה. הסיפור מתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה והמאמץ המלחמתי נותן את אותותיו: מסיבות חיסכון אין יותר ארוחות ערב מאוחרות! לא זורקים נייר – ממחזרים אותו! אנשי האחוזה מתנדבים לעבודות חשובות – בבית חולים או בחקלאות! שום ויתור אחר על סגנון החיים של בעלי האחוזה אינו מוזכר. כולם עדיין יורדים לתה של חמש ומנהלים אורח חיים של פנאי קבוע.
מה שמשחק תפקיד חשוב בספריה של כריסטי הוא החשד, המופנה כל פעם לדמות אחרת. הבלש הוא היודע-כל. הוא היחיד המבין מה קורה, ומשחרר את המידע בקמצנות של Escape-room. בסיפור הזה יש אחד הייסינגס, שהוא הווטסון של פוארו, אם כי נחות ממנו באינטליגנציה. בעלת האחוזה עשירה ומעצבנת, עם אוסף קרובים עניים, נשואה זה מקרוב לגבר צעיר ממנה בעשרים שנה, היא הקרבן המתבקש והוא החשוד המיידי. וזהו – הבמה ערוכה.

זה מסוג הספרים שיקסמו לחובבי החידות, שייכנסו לפעולה מיד אחרי שמונחת התשתית הראייתית וינסו לנצח את פוארו בתחומו. יש כמה כללים לז'אנר הזה והעיקרי שבהם – חפש את מי שהכי פחות חשוד. הנחת העבודה של כריסטי - לדעת משעני - היא שכולם פושעים. חלקם ביצעו פשע, אחרים עוד לא. והעולם הוא מקום מסוכן שבו בלש נמוך ועגלגל, עם שפם, מבטא מצחיק ויכולת להסיק מסקנות על בסיס רעוע – הוא מנהל ההצגה.
לא מצאתי את מה שטען משעני - שספריה מסתירים מאחוריהם פילוסופיה אפלה. חשבתי (היום. בעבר נהניתי מאד מספריה) שהיא כותבת סיפורים לא מתוחכמים, ולא ממש מותחים. אבל הסכמתי איתו שספריה הם כתבי חידה - בהם מושמטים נתונים הכרחיים לפיתרון.
אז היא לא משחקת משחק הוגן עם קוראיה. הם לא כועסים עליה. להפך. הם הפכו אותה למלכת המתח, ושום דבר לא יערער את מעמדה.”

“ספר אשר האזנתי לו בהנאה מרובה.
הנה, חשבתי לעצמי לאחר שצרבתי "ניסיון " בהאזנה לשני ספרים של אגתה קריסטי, הולכת לפענת מי הרוצח ללא עזרתו של הרקול פוארו. הבלש הבלגי קטן הקומה בעל השפם המחודד (אם איני טועה).

כמה טעיתי , במחשבה לאחר קריאה. הנה אני המקשיבה בקשב רב לכל בדל ראיה ומתלבטת למה התכוונה הסופרת אם היא מגלה לקורא את החשוד המרכזי תחילה. ואז הנני מתחילה לבנות תאוריות ושוב היא מנפצת לי אותן בזו אחר זו.
אמילי אינגנתרופ רצחת במיטתה ככל הנראה מהרעלת סטריכנין. המשפחה רוצה לגלות מי הרוצח אך מעדיפה לשמור על דיסקרטיות ומנצלת את זה שהבלש הרקול פוארו נמצא באיזור כדי שיעזור להם לגלות מי רצח ולמה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של קפטן הייסטינגס קצין שמתאושש מפציעה ומתארח באחוזה של גברת אינגלתורפ.
המתח נוצר בין הקורא לעלילה. מי יעלה על הרוצח ראשון, האם הבלש או בעצם הקורא?
למרות שבדיעבד, לקורא אין שום סכוי לנצח את הבלש הרקול פוארו. הרי כל הקלפים נשמרים קרוב לחזה של הרקול פוארו ואגתה קריסטי. העניין במשחק ובהפעלת התאים האפורים בניחוש ובחיפוש אחר הרוצח היוו עבורי הנאה בהאזנה.
מומלץ, נהניתי.”

“כל פעם אני מוצאת את עצמי מתוודה בפניכם ואעשה זאת שוב - זה האגתה כריסטי הראשון שלי. זהו. הוצאתי את זה לאור. והרי אין יותר נחמד מלקרוא את אגתה כריסטי הראשון שיצא לאור ושעשה אותה ואת הבלש פוארו כל כך מפורסמים!

הרומן הבלשי הזה מספר על משפחה אמידה בכפר קטן באנגליה בימי מלחמה אשר נפלה עליה ביום בהיר אחד, מי שיקראו לזה טרגדיה ומי לא, האדונית אינגלתרופ, אם המשפחה, בעלת הממון - נרצחה! ומי החשוד העיקרי על ידי כולם? בעלה הטרי והצעיר שהוגדר כרודף בצע על ידי כל בני המשפחה.

בדרך צרופת מקרים משתרברב לו הבלש פוארו לסיפור בזכות היכרותו עם הייסטינג, המספר שלנו - פוארו נמצא בכפר כפליט בולגרי של המלחמה אשר קיבל את חסותה של גברת אינגלתרופ בעבר הלא רחוק ועל כן כאשר מגיע הרגע בו גברת אינגלתרופ נרצחת הוא חש מהר לבקשתו של הייסטינג לפצח את הפשע ולאמת את החשדות של כולם בנוגע לבעל הטרי. אבל האם הבעל הוא אכן הרוצח?

כנראה שהגורל הביא אותי עד הלום ללא קריאה ברומנים הללו בשביל לקרוא את הספר בתרגום הנוכחי עם אחרית הדבר המהממת של דרור משעני שמסכמת מדוע יש צורך להביא את אגתה כריסטי אל אור הזרקורים מחדש. בלעתי בשקיקה את המותחן הקצר הזה – עם כל בלבולי השכל של הבלש פוארו ועם עשרות הנתיבים שנפתחו ונסגרו כהרף עין למציאת הרוצח ועם כל הראיות והתעלומות שצצו בדרך – זה פשוט ספר בלשי מקסים!
היכולת של אגתה כריסטי למתוח אותנו בנוגע לזהות הרוצח ותוך כדי לחשוף אותנו לפועלן של הדמויות היא יוצאת דופן! אין פיסת מידע מיותרת ואין מילה שהיה ניתן לוותר עליה בספר.
ואחרית הדבר כפי שכבר ציינתי היא בדיוק מה שאני הייתי צריכה כמי שקראה לראשונה את כריסטי ועוד את הרומן הבלשי הראשון שלה – אחרית הדבר מציגה הן את הביקורת שנכתבה על כריסטי ובניגוד לכך מביאה את ההסבר המצוין ללמה כריסטי הצליחה למכור כל כך הרבה עותקים מספריה ונהייתה אהודה על כל כך הרבה קוראים.

הדבר היחיד שאני יכולה לאחל לעצמי לשנה הקרובה זה לנסות לקרוא את שאר הרומנים שלה, כי אין ספק שיש פה התאהבות חדשה.”

“זהו הרומן הראשון שיצא לאור תחת שמה של אגתה כריסטי. הרומן נכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחר שנדחה על ידי שש הוצאות ספרים, יצא לבסוף לאור בשנת 1920 וסימן את תחילתה של קריירה ספרותית והצלחה מסחרית חסרת תקדים בספרות הפופולרית בכלל ובז׳אנר הרומן הבלשי בפרט. ספר זה גם מציג לראשונה את הבלש הבלגי המפורסם הרקול פוארו, על כל המניירות שלו שאנו מכירים בספרים הבאים בהם הוא מככב.

באחרית הדבר המרתקת של דרור משעני הוא מזכיר את הסופר האירי ג׳ון באנוויל שמבקר קשות את כריסטי:

“בדברי הביקורת של באנוויל על כריסטי לא היה חידוש. הוא הזכיר את מאמרו הנודע של הסופר ומבקר הספרות האמריקני המשפיע אדמונד וילסון מ־1945, שהשתמש בשם אחד הרומנים של כריסטי — פרשת הרצח של רוג'ר אקרויד — כדי להלעיג את יצירתה. כותרת מאמרו החריף של וילסון הייתה ״למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד?״ והוא הסביר בו כי העניין היחיד בספריה של כריסטי נובע מהסקרנות בנוגע לזהות הרוצח וכי לפיכך אי אפשר לקרוא אותם ממש כפי שקוראים ספרות, אלא רק לדפדף במהירות לסיומם, ולבסוף הצהיר על שאיפתו לא לקרוא יותר אף לא אחד מהם לעולם.” עוד הוסיף באנוויל כי “בעצם הם (ספריה) דומים יותר לתשבצים, וכמו תשבצים גם הם משאירים אחרי הקריאה תחושה תפלה של חוסר תוחלת ובזבוז זמן.”

לדעתי אגתה כריסטי כתבה רומן בלשי מסוג שלא היה קיים לפניה וגם לא אחריה. באנוויל צודק באומרו כי ספריה הם יותר כתב חידה מאשר ספרות עם עומק אבל לדעתי יש לסגנון זה מקום גם בתקופתה וגם בתקופתנו ואני נהנה מאד לקרוא את ספריה של כריסטי.
כשאני קורא ספר ביכורים אני נוטה בדרך כלל לקחת את זה בחשבון ופחות להחמיר בביקורתי ולכן גם אם זה לא הספר הכי טוב שכתבה, עדיין מדובר בספר מבריק שהראה כבר בתחילת דרכה את כשרונה ואת גדולתה בכתיבת תעלומות בלשיות. מבחינתי היא הייתה סוג של גאון בתחום הז׳אנר שיצרה.
אחד הדברים שמאפיינים מבחינתי אמן גדול זה שיש לו סגנון יחודי שמזוהה עמו. אין ספק שאת המבחן הזה כריסטי עברה כבר בספרה הראשון ואני ממליץ על הספר לכל מי שאוהב את ספריה.”