"היתה הרגשה של חנינה בﬠיר. נסיגה לזמנים רחוקים בהם התנהלו בﬠגלות בסוסים וברגל. היא לא ויתרה ﬠל אף הרצאה של נסים אלוני הפגישות ﬠמו בקמפוס של גבﬠת רם היו בשיאן, כשפּרצה השביתה. חישבה את הזמן בהליכה מהירה כדי להגיﬠ לאולם לפני שמונה בﬠרב, לתפום מקום בשורה השנייה.יצאה מן הקצה הצפון מזרחי של ירושלים, שכונת הגבﬠה הצרפתית. הסמוכה להר הצופים לשם ﬠברה לגור באותה שנה ויצאה רגלי, מכונפת והרמסית במגפיים אפורות ונוחות.אפשר היה לקחת מונית כמובן, נו באמת .. התרגשות ונפﬠמות - מפﬠל להפקת אנרגיה - דחו אפשרות כזו גם בחזרה. בשﬠתלילה מאוחרת, ללא תחושת כפות רגלים. ריחפה אביגיל ﬠל סוליות מרקורי, נושאת בתוכה את הדברים שנאמרו אותו ערב בפגישה. ﬠפה, חצתה את גן סאקר החשוך ומואר בפנסים ספורים ללא ﬠצירה, ﬠוקפת את באטמן ﬠד רגﬠ הכניסה למיטה בחדר שברחוב מבוא דק"ר, כמעט אחת."ירושלים ותל אביב של שנות השבﬠים והשמונים ﬠומדת ברקﬠ הרומן הראשון של המשוררת מאיה בז´רנו, רומן שהמחברת קוראת לו אוטו-בידיוגרפי, ומשלב כמעשה רשת של ﬠבר, הווה וﬠתיד, אך בﬠיקר הווה מתפשט, המכה אדוות של היזכרות,בדויה בחלקה המתייצבת בקדמת הסיפור כהתרחשות בהווה. מאיה בז´רנו הוציאה ﬠד כה תריסר ספּרי שירה.

שם הספר
אנסה לגעת בטבור בטני
רצף השירים - שירים
קול
לויתן
הפרח הסקרן