“מה הייתם חושבים אילו הייתם נתקלים בסיפור שנקרא, "איטר יד ימינו - סיפור על איטר פוזל מן העיר טולה ועל פרעוש מפלדה"?

אני חושבת שבהיתי בכותרת הזו במשך שלוש דקות לפחות, ולא היה לי מושג למה לצפות ומה אני הולכת לקרוא. אני חייבת לציין במבוכה שעד סוף הסיפור, וגם עכשיו, אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק קראתי ומה המשמעות שלו.

לסקוב נחשב לסופר רוסי מאוד שלכד את העגות במחוזות השונים ברוסיה של המאה ה-19, אליהם הגיע במהלך עבודתו בחברת המסחר של דודו. עובדה זו חשובה מאוד בקריאה של אסופת הכתבים הנ"ל, ראשית, מפני שקשה מאוד לתרגם את הספר, ושנית, הרבה פעמים יתקשה אדם שאינו מכיר את המנטליות ואת ההקשרים ההיסטוריים והחברתיים, לרדת לעומקם של הסיפורים ולכוונת המחבר. לסקוב הוא גם ארכן. לפעמים זה משעשע ומעניין, אבל לא מעט פעמים זה הופך לטרחנות שאין לה קץ וסוף, והקריאה נסרכת.

קראתי את הספר במשך שני חודשים וחצי, עם הפסקה של שבועיים באמצע לקריאה של ספר אחר. הספר הארוך והכבד הזה מונה 639 עמודים, מודפס באותיות קטנות ובשורות צפופות, ומאוד לא נוח לקריאה. זה לא ספר שאפשר לשאת אותו לכל מקום, ומהבחינה הזו חבל שההוצאה לא חילקה אותו לשני כרכים.

עדיין, הקריאה לא היתה לשווא.

הנובלה, "ליידי מקבת של מחוז מצנסק" נהדרת, ולא בכדי היא אחת היצירות הידועות של הסופר; "הנווד המוקסם" הוא מין רומן קצר פיקרסקי, ומסיפורי נדודיו של הגיבור התם והפשוט אנחנו מתוודעים למרחביה העצומים והמגוונים של רוסיה ולעממים שחיו בה. עדיין, עבורי היא היתה ארוכה מדי; ארבעת הסיפורים שמתארים את יהודי רוסיה, "דין ההגמון", "מלמד מן הכפר רקושנסק", "הגדה על פיודור הנוצרי ועל חברו אברם היהודי" ו"נפולת של ז'ידים", הם סיפורים שעלולים להיות קשים לקריאה עבור הקורא היהודי-ישראלי, מהבחינה הרגשית, מפני שהם מתארים את היהודים מנקודת מבט של רוסי פרבוסלבי ונגועים באנטישמיות הרוסית השורשית. בכל זאת, נקודת מבטו של לסקוב מעניינת ושווה קריאה; את כתבי לסקוב חותם המאמר, "היהודי ברוסיה: כמה הערות בנוגע לשאלה היהודית", שנכתב לשם הצגה בפני הועדה לבחינה מחודשת של החקיקה הנוגעת ליהודים ברוסיה, שהקים הקיסר אלכסנדר השלישי בעקבות "הסופות בנגב". המאמר נכתב בתשלום לפי הזמנה של הקהילה היהודית בסנקפטרסבורג, וזהו פרט קרדינלי להבנתו. ועל כן אני ממליצה לקרוא קודם את מאמרו הקצר של עורך הקובץ ולדימיר פפרני, "לסקוב והשאלה היהודית", החותם את הכרך.

לסיכום: אף על פי שלא תמיד הבנתי מה אני קוראת ולמה אני קוראת את זה, הצלחתי לחוש במשהו אותנטי בכתיבה של לסקוב, מצאתי בה עניין והשכלתי.
בהחלט לא מתאים לכל אחד, ובדיעבד, הייתי ממליצה לקרוא את הספר במנות קטנות ובהפסקות.

והנה פרט אחד מעניין אליו התוודעתי בעקבות הקריאה: מי יודע מי היו ה-comprachicos?”

“Леди Макбет Мценского уезда - Николай Семёнович Леско́в

קריאה ראשונה מכתביו של ניקולאי לסקוב. סופר שלא ידעתי כלל על קיומו. אחד מידידי שכן הכירו טען שהוא נחשב לסופר הרוסי ביותר שיש. לסקוב הוא בן המאה ה-19, והספר מכיל מספר סיפורים פרי עטו, בניהם גם המפורסם ביותר, 'ליידי מקבת ממחוז מצנסק'. בסוף הספר ישנו מאמר בנוגע ליהודי רוסיה, שנכתב עבור השלטונות לאחר פראות קשות שנעשו ביהודים. המאמר טוען שיש לתת זכויות שוות ליהודים ולהתיחס אליהם כמיעוט אתני שבסך הכל רוצה לקיים מנהגיו, אך מצד שני מתוך הסיפורים שלו עולה לפעמים תפיסה אחרת לגבי מהות דמותו של היהודי, זאת בנוסף לכינוי 'ז'יד' (יהודון) שהוא מדביק לרוב לדמויות היהודים בספריו. אסור לשכוח שהזמנים והלך הרוח שונים בתכלית ולכן אין לשפוט את לסקוב בעיניים של המאה העשרים ואחת ובטח שלא בעיניים ישראליות. בהשוואה לתקופתו הוא נחשב לשיא הנאורות. בכל אופן כתיבתו מעניינת. ספרות רוסית קלאסית במיטבה.”