הכול הוא אנו עצמנו


מאת


יורם מלצר


הנובלות של מריו בייטין מציגות בפנינו סופר בעל זהות ספרותית מגובשת ומובהקת. כל טקסט של בייטין יוצר עולם העומד בפני עצמו. אפשר גם לומר ששאלת האפשרות של עולם לעמוד בפני עצמו, להתקיים על פי כלליו, היא אחד הנושאים המרכזים המעסיקים את בייטין. עולמות מסויטים הפועלים על פי כללים פנימיים, ללא הסבר שיסייע למתבונן מן החוץ, לקורא, מוצגים בלשון ישירה. דרכו של בייטין להכניס את הקורא לספֵירה שהוא בונה היא למסור לו את כלליה ודרכי פעולתה בשפה ישירה, דיווחית, לעתים אף מנותקת. בסלון יופי יש עולם המכיל עולם קטן יותר: סלון יופי שיש בו אקווריון. לאחר מכן סלון היופי הופך להוספיס לחולים במחלה סופנית, מחלת האיידס. ועדיין יש במקום אקווריון חי ופעיל. בייטין בוחר להימנע מללכת בדרך שהקורא הרגיל לסיפורים של בורחס או קורטאסר מצפה ממנו ללכת, דהיינו בעיסוק בזווית הראייה ובשאלת המציאות והפנטזיה, הסובייקטיביות והאובייקטיביות. אצל בייטין הזווית היא של תצפית חיצונית וכל מה שנמסר לקורא הוא אובייקטיבי. השפעתם של שני ענקי הספרות הארגנטינית ניכרת בטקסטים של הסופר הפרואני־מקסיקני, ובסלון יופי הוא אף רומז באורח ישיר לסיפורו הידוע של קורטאסר אקסולוטל, אבל הוא גם מסמן את הייחוד שהוא מבקש ליצור לעצמו. בייטין אינו מבקש לכשף את תודעת הקורא. מטרתו היא למסור לו תיאור ודרך פעולה של עולם מתוך עמדה אקזיסטנציאלית. הדבר ניכר גם בנובלה דמקה סינית המתארת את עולמו של רופא נשים בעל משפחה שנוהג – איננו יודעים מדוע – לשכב עם זונות. פיסות מעולמו הנורמטיבי מתפרקות ואנו יכולים רק לשער מדוע, אבל הדבר לא נאמר לנו. בייטין מצייר תנאי התחלה ודינמיקה, והמנגנון הכמו מתמטי עושה את שלו, כי כך הוא העולם וזה מה שמתרחש בו. אין מוסר השכל, אין לקח, אין הסבר וגם אין נחמה. האדם חי, האדם מת, ועד שהוא מת קורה לו מה שנובע ונוצר מתוך המבנה הספציפי שמתקיים בו ושהוא מקיים סביבו.


סוד קסמן של שתי הנובלות טמון ראשית בסגנון המיוחד של מריו בייטין. יצירתם של העולמות הסגורים ששולטים בהם כללים ברורים ללא סיבות חיצוניות, עולמות המכילים את עצמם, אינה מביאה את המחבר לכתיבה רזה או לסגנון שדוף. לשונו עשירה, מן המשפטים עולה מוזיקליות מובהקת והתיאורים יוצרים דימויים חזותיים משכנעים. הניגוד בין הסגירוּת של המציאות המתוארת ובין תיאורה באורח נדיב ו"בשרני" מעוררים בלב הקורא סקרנות ומשיכה. אלא שהקסם של הנובלות אינו רק באסתטיקה של הכתיבה. יכולתו של בייטין לתאר עולמות שונים מאוד – עולם של מוות בקֶרֶב הומוסקסואלים מזה, ועולם בורגני צבוע ופגום מזה – אינה נשענת על ניסיון להיכנס "פנימה". כוחו של בייטין הוא ביכולתו לכבוש את הקורא בתיאורים הנמסרים במבט מהצד, במיומנות שבה הוא מצליח לשכנע אותנו שהעולם המתואר הוא באמת כזה, שבמידה רבה הוא אינו יכול להיות אלא כזה.


ובתוך העולמות הגיבורים מתמודדים עם שאלת ההכלה של העולם. האם אקווריון יכול להתקיים במספרת נשים, שהסַפָּרים בה הם גברים הומוסקסואלים העוסקים גם בזנות? הקורא ישיב, "מדוע לא?" – ובייטין יהפוך את המקום לתחנה אחרונה של חולי איידס סופניים המטופלים בידי הגיבור, ושוב תעלה השאלה: האם יכול האקווריון להתקיים שם? באותו האופן? באותם התנאים? האם משמעותו, תפקידו ויכולתו לקבל ולתת יהיו כמו קודם? והגיבור, האם הוא יוכל להכיל את הספֵירה בתוך הספֵירה, כשבכל אחת מהן יש חיים ומוות ובלתי נמנעוּת? בנובלה דמקה סינית הרופא מתקשה להתמודד עם העולם שהוא יצר לעצמו, עולם של עבודה ומשפחה ונורמטיביוּת. הוא אף אינו יודע מדוע הוא מתקשה, ועד מהרה הוא יוצר לעצמו עולם נוסף, מקביל וגם מוכל בעולם ה"רשמי". והנה בעולם המשפחה, חלק מהספֵירה הרשמית, הדברים מתקלקלים, אינם כפי שהם נראים, מוליכים לאסון, והוא אינו יודע, או שהוא יודע אבל לא עד תום. כיצד יוכל לחיות עם מה שהוא יצר? לצד הספֵירה הנורמטיבית שלו, מראית העין הבורגנית, ולצד עולם הזונות ומכוני העיסוי למיניהם, נתקל הרופא בסיפור אחר, סיפור של ילד. מה מקומו של סיפור כזה? האם הוא מגדיר סדק בעולמות? האם הסיפור יכול לחולל תמורה בחיי השומע אותו, גיבור הנובלה?


שאלת השליטה ומשמעות השליטה מעסיקה את בייטין בשתי הנובלות. במובן הזה הוא מתגלה כסופר רלוונטי ועכשווי מאוד. בסופו של דבר, השליטה שלנו בדברים מוגבלת, הידיעה שלנו על אופני הפעולה של העולם קטנה. ככל שננסה לנהל את העולם, לא העולם ולא ניהולו יאפשרו לנו שלוות נפש, שלא לדבר על אושר. האדם הוא קרבן של עצמו, חרק קטן המשלים מחזור חיים בלי לדעת דבר על המשמעות שיכולה להיות לאותם חיים, בלי להבין לאן הוא נקלע, מדוע ולשם מה. מריו בייטין מציע דיוקן חד וחסר אשליות של האדם המודרני. כפי שהוא מבקש להעמיד ספרות שבה הכל מוכל ביצירת הספרות, כך הוא מעמיד בפנינו מראה שמגלה שכל מה שאנו קוראים עליו, אינו אלא אנו עצמנו.


סלון יופי


כל סוג של חוסר אנושיות


הופך, עם הזמן, לאנושי


קָוָאבָּטָה יָאסוּנָרִי


לפני שנים אחדות, ענייני הגובר באקווריונים הביא לכך שעיטרתי את סלון היופי שלי בדגים בעלי צבעים שונים. כעת, כשהסלון הפך לבית מתים, מקום אליו באים אנשים העומדים לסיים את חייהם ואין להם היכן לעשות זאת, כואב לי לראות כיצד אט אט הדגים הולכים ונעלמים. ייתכן שמי הברז מלאים בכלור, או שאולי אין לי מספיק זמן על מנת להעניק להם את הטיפול לו הם ראויים. תחילה גידלתי גוּפּים מלכותיים. המוֹכרים הבטיחו לי שמדובר בדגים העמידים ביותר, ועל כן, הקלים ביותר לגידול. במילים אחרות, היו אלה הדגים המושלמים לטירוֹן. יתרה מזאת, הם בעלי ייחוד נוסף, והוא שהם מתרבים במהירות. הגוּפּים המלכותיים הם משריצים, הם אינם זקוקים למשאבת חמצן על מנת שהביצים ישרדו באקווריון מבלי שיהיה צורך להחליף את המים. בפעם הראשונה בה ניסיתי ליישם את התחביב, המזל לא היה לצדי. קניתי אקווריון בגודל בינוני והכנסתי לתוכו נקבה מעוּבּרת, נקבה נוספת שעוד הייתה בבתוליה וזכר בעל זנב ארוך וצבעוני. ביום המחרת הזכר נמצא מת. הוא היה מוטל על גבו, בין האבנים הצבעוניות בהן כיסיתי את התחתית. מיד לקחתי את כפפת הגומי ששימשה אותי לצביעת שערותיהן של הלקוחות והוצאתי את הדג המת. במהלך הימים הבאים לא התרחש דבר יוצא דופן. פשוט ניסיתי להבין מהי כמות האוכל המדויקת על מנת שהדגים לא יסבלו מקלקול קיבה ושלא ימותו מרעב. השליטה בכמות האוכל אף סייעה לשמור על כך שהמים יהיו צלולים כל הזמן. אולם כאשר הנקבה המעוברת השריצה החל מרדף חסר רחמים. הנקבה השנייה רצתה לאכול את הדגיגים. אף על פי כן, הדגיגים היו בעלי רפלקסים חזקים וזריזים אשר הצילו אותם זמנית מן המוות. מבין השמונה שנולדו רק שלושה נותרו בחיים. האֵם, ללא כל סיבה נראית לעין, מתה כעבור ימים אחדים. המוות הזה היה משונה ביותר. מאז שהשריצה נותרה לבלי נוע על קרקעית האקווריון מבלי שתרד נפיחות בטנה ולו במעט. שוב נאלצתי לחבוש את הכפפה ששימשה לצביעת שערות. כך שלפתי את האם המתה ולאחר מכן השלכתי אותה אל האסלה שנמצאת מאחורי הבקתה בה אני ישן. חיבתי לדגים מעולם לא מצאה חן בעיני חבריי לעבודה. הם טענו שהם מביאים מזל רע. התעלמתי מהם לחלוטין ועם הזמן רכשתי אקווריונים נוספים, וכן כלים הכרחיים לטיפול נכון. השגתי משאבות קטנות לחמצן, שנראו כמו תיבות אוצר אבודות בקרקעית הים. כמו כן מצאתי כמה מנועים קטנים בצורת צוללנים אשר ממכליהם יצאו כל הזמן בועות. כאשר לבסוף רכשתי מיומנות מסוימת בגוּפּים מלכותיים אחרים שקניתי, אזרתי עוז עם דגים מסובכים יותר לטיפול. במיוחד משכו את תשומת לבי הקרפיונים הזהובים. אני חושב שבחנות הזו נודע לי שבתרבויות מסוימות זה נחשב תענוג להתבונן בקרפיונים. אותו הדבר החל להתרחש גם אצלי. יכולתי להעביר שעות ארוכות ורצופות כשאני מתפעל מן ההשתקפויות שנוצרו על ידי הקשׂקשׂים והזנבות. מאוחר יותר מישהו אישר באוזניי שבילוי מעין זה הנו בידור מארץ זרה.


אולם מה שלא נראה לי מבדר כלל וכלל הוא המספר ההולך וגדל של אנשים הבאים למות בסלון היופי. כבר לא מדובר רק בחברים אשר המחלה כבר נמצאת עמוק בגופם, אלא בזרים ברובם שאין להם מקום אחר ללכת למות בו. פרט לבית המתים, האפשרות היחידה שיש להם היא לגווע ברחוב. כעת נותרו רק אקווריונים ריקים. כולם פרט לאחד, אותו אני מנסה בכל מחיר להחזיק בחיים. בחלק מן האקווריונים אני שומר חפצים אישיים שמביאים קרובי משפחתם של המתאכסנים בסלון. כדי למנוע בלבול אני שם נייר דבק עם שמו של החולה, ושם אני שומר על הבגדים והממתקים שמדי פעם אני מתיר שיביאו להם. אני מאפשר למשפחות להביא אך ורק כסף, בגדים וממתקים. כל היתר אסור.


המשך העלילה בספר המלא