“אפשר לדמות ספרי מתח לספורט (סלחו לי על ההשוואה המקוממת...) הרבה מספרי המתח משולים לחדר כושר: גירוי שריר אחד - או קבוצת שרירים - באמצעות מכשיר כושר משוכלל. שאר הגוף - ודאי המוח - נשארים מחוץ למשחק. חלק קטן מספרי המתח דומה למשחק ספורטיבי כלשהו: כדורסל, פולו או טניס: בסוגי הספורט האלה מעורבים הרבה מהשרירים, המוח מתכנן אסטרטגיות, הנפש שואפת לניצחון וכל העסק נראה כמו תזמורת שיש לה מנצח שיודע מה הוא עושה. מה לעשות שרוב האנשים מעדיפים חדר כושר (אימון מרוכז וחסכוני) ומעדיפים ספרי מתח של בלדצ'י ודומיו, בהם יש פעילות נפשעת לרוב וחולשה מסויימת בתחום הפיתרון.

הספר הזה הוא משחק ספורטיבי משוכלל ומתואם. כולו מתוזמר ומתוכנן, מספק מתח, תעלומה וגם תאור מרתק של סביבה הקשורה לפשע וגם לפיענוח, כולל שמו שהיה לי חידתי לפני שקראתי, ועמוד התודות שפתר לי כמה שאלות. פגי בליר כתבה ספר מתח מרתק ביותר על סביבה שאינה סביבתה הטבעית - קובה של קסטרו. כל הסיפור מתרחש בסביבות חג המולד של שנת 2007. בקובה הנמצאת שנים רבות באמברגו אמריקאי יש מחסור עד רעב. מחסור משמעו רעב יחסי, חוסר באמצעים פשוטים (כמו עפרונות, חשמל, חלקי חילוף למכונות ולמכוניות, דלק, כאלה) וחוסר באמצעים של תקשורת עם העולם שאינו נובע מאמברגו כלשהו אלא מהחלטת הרשויות להכביד על האוכלוסייה ליצור קשר חופשי עם העולם. בקובה הזו החינוך הוא חינם. יש בה יותר רופאים מאשר בכל מקום אחר בעולם. והבדיחה הרווחת היא שאם מחזרה של אשה הוא מנתח מוח, היא נאנחת. אם הוא נהג מונית - היא שמחה.

את הסיפור מוביל פקד רמירס מהמשטרה הקובנית, שהוא חוקר מצטיין היודע לתמרן בין אילוצי הפוליטיקה לגילוי האמת. הוא אדם רציונלי אך הזיות של רוחות רפאים של נרצחים מטרידות אותו, אולי כי הוא חולה במחלה המאופיינת בהזיות. ההזיות - שהוא יודע שאינן מציאותיות - הן הרמזים של מוחו לפתרון הבעיות המטרידות אותו. ומה שמטריד אותו הוא גופה של ילד קטן שנאנס, הוכה באכזריות ונזרק לים, והחשוד הוא תייר קנדי - חוקר משטרה בקנדה - הנחשד שהוא העבריין ונאסר. לפי החוק הקובני יש לחוקר שלושה ימים להגיש כתב אישום לפרקליט, או לשחרר את החשוד.

הסיפור חושף את הדרך הלא מוכרת לנו של טחנות הצדק בקובה. אפשר להאזין לחשוד המדבר עם פרקליטו, לערוך חיפוש בלי שום צו, לא לאפשר לחשוד קשר עם עורך דין, לא לידע חשוד על זכויותיו. במחשבה שניה זה בהחלט מוכר לנו...
התאור של קובה הענייה בה ילדים מקבצים נדבות כדי לפרנס את משפחותיהם, בה המשטרה מקבלת "תלושי דלק" שאם הוא נגמר - אין להם איך לרדוף אחרי פושעים. למז"פ לפעמים נגמרים החומרים ההכרחיים, אין דיו במדפסת, אי אפשר לחפש חשודים באינטרנט ואם קורה משהו דחוף - צריך לצלצל לטלפון הקווי של המפקח, בבית...

והשם? "אופרת הקבצנים" היא אנטי-אופרה סאטירית ביקורתית העוסקת בלגלוג על מעמדיות באנגליה של תחילת המאה ה 18. היא זכתה להצלחה רבה כשנוצרה, חודשה בהצלחה יתרה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, ועל פיה כתבו ברכט ווייל את "אופרה בגרוש" (עם מוסיקה שונה) השם הולם את הספר המרתק והחכם הזה ככפפה תפורה לפי מידה.”

“קובה- המקום בו סנטה קלאוס הוא פושע, המשטרה מתניידת באוטובוסים כיוון שאין לה דלק בניידות ולבוחן הרפואי אין סוללות במחשבון. המקום בו כל אדם זכאי להשכלה גבוהה בחינם, אך רופאים בה מרוויחים פחות מנהגי מוניות. המקום בו המשכורת החודשית הממוצעת עומדת על $10, התיירים משתמשים בכסף שונה וכסף זר אינו חוקי (גם דולרים). המקום בו לתושבים אסור להיכנס אל בתי המלון ולהשתמש בתחבורה המיועדת לתיירים. למרות התנאים, הפשע אינו נפוץ בהוואנה, והשוטרים מוצאים עצמם רוב הזמן חסרי מעש.
"כשרמירס הביט החוצה מבעד לחלון משרדו, הוא ראה אישה גבוהה עם שיער כהה עד הכתפיים ותיק מסמכים חום בידה הולכת בשביל שהוביל לבניין שלו. היא הוציאה מתיקה מצלמה דיגיטלית ונעצרה כדי לצלם את מטה המשטרה. הבניין, על עצי הדקל שבחזיתו והמדשאה המעוטרת בוויסטריה סגולה, היה יפה מוד. רק חבל שלא היה חוקי לצלם מוסדות משטרתיים בקובה. רמירס תהה תוך כמה זמן יעצור אותה שוטר. הוא הציץ בשעונו והימר על עשר שניות.
בשניה השמינית רץ לעברה שוטר שצעק ונופף בידיו. הוא השגיח על האישה עד שמחקה את התמונה ממצלמתה. זה הדבר הכי קרוב לפשע שהשוטר הזה יראה היום, חשב רמירס"
במקום זה, מתרחש רצח של ילד בן 9, ולמשטרה יש 3 ימים בלבד לפתור אותו לפני שהתיק ייסגר.
החקירה מובילה את פקד רמירס אל שוטר קנדי המתייר בקובה עם אשתו. השוטר טוען כי הופלל- הוא לא אשם ברצח- לא בנוכחי, בכל אופן. הקנדי עומד בפני סכנת גזר דין מוות מול כיתת יורים. המדינה אינה סלחנית- רופא נידון ל-3 שנים מאסר על תליית הדגל הקובני במהופך, עיתונאי נכלא בעוון אגירת צעצועים בכוונה לחלקם לילדים עניים בחג המולד, וצחוק על המנהיג נחשב כעבירה.
העוני פושה בכל- "הסוציאליזם לא אמור להפלות מישהו; הוא מבוסס על רעיונות של שוויון. זה אומר יחס גרוע לכולנו. כולנו גוועים ברעב באופן שווה. מה שמוכיח שהמרקסיזם באמת עובד". למשטרה עצמה אין תקציב- לא לדלק, לא לעפרונות, ואפילו לא לחלב.
אז כיצד מנהלים חקירה בתנאים ירודים כאלו? הקירור בחדר המתים לא פועל, לשוטרים אין טלפונים סלולאריים (כיוון שלאלו נדרש אישור מיוחד) וגישה לאינטרנט, והפסקות חשמל ואיפול חלקי הן עניין שבשגרה. תוסיפו לכך שהפקד הממונה על החקירה רואה את המתים, העוקבים אחריו לכל מקום (כמעט).
כאשר הראיות מצטברות כנגד השוטר הקנדי, המשטרה מוכנה להגיש נגדו כתב אישום. לשוטר נותר יום וחצי בלבד להוכיח את חפותו, שכן מערכת המשפט בקובה היא אינקוויזיטורית- על הנאשם מוטל להוכיח את חפותו. הבעיה שהוא לא זוכר מה קרה באותו לילה.
הספר מרתק- התיאורים של קובה, השונה כל כך מהמוכר לנו והכתיבה הנפלאה בהחלט שבו אותי. התיאורים כה חיים שמצאתי את עצמי מדמיינת בבהירות את המקומות וההתרחשויות, אך הם אינם מעיקים או משמימים. הדמויות צבעוניות ובעלות חוש הומור. הטוויסט עם רוחות המתים מוסיף עניין ומתח, שבין כה לא חסר בספר.”

“אופרת הקבצנים פגי בליר
The beggar's opera - Peggy blair
הוצאת כתר
תרגום הדסה הנדלר
348 עמוד2016

וואו.
ספר מתח מצוין, כתוב היטב ומושך המספר על הנעשה בקובה בשנת 2007. קובה האמיתית. לא זו של התייר.

אבל כן תייר, שהוא גם קצין משטרה בקנדה, מואשם בקובה ברצח ילד קובני.

הספר מסופר מנקודות מבט שונות. פקד רמירז – במשטרת קובה האחראי על החקירה הוא אדם ריאלי אם כי הוא רואה את רוח הקורבנות חגות סביבו.הוא מייחס זאת למחלה גנטית מסתורית התוקפת אותו ועתידה להרגו.". אך לפני שימות הוא חייב לפענח את רצח הילד בן התשע, שגופתו נמצאה במימיה הכחולים של הוואנה. החשוד ברצח נשבע שהוא חף מפשע, ולרמירס יש רק 72 שעות לאסוף ראיות ולהגיש נגדו כתב אישום. ובקובה הענייה, מקום שבו אפילו עפרונות הם מצרך נדיר, לא קל לנהל חקירת רצח."- מגב הספר.


אופרת הקבצנים – על שם אופרה אמיתית .מויקיפדיה: -" זוהי סאטירה על הפוליטיקה, על העוני וחוסר הצדק בחברה, תוך התמקדות בנושא של שחיתות בכל הרמות החברתיות."

זהו סיפור על רמייה, אלימות ונקמה, אישומים שקריים,אפילו איום בהוצאה להורג. אבל גם סיפור על אהבה ונאמנות ומעל הכול חברות.


הדמויות משורטטות לעומק. שמחה וכאב, סבל ואושר מתוארים ביד האמונה של הסופרת המחוננת , תוך תיאור החיים הקשים בהוואנה ובקובה המושחתת של קסטרו והאמברגו האמריקאי.


הייתי בקובה בדיוק בשנה זו , בטיול שלא יישכח. למותר לציין שלא רואים את האמת המסתתרת מתחת לפני השטח אם כי רואים את העוני בכל מקום. בקריאת הספר נתגלתה לי קובה אחרת.

הפתעות יש בסוף הספר למכביר כדי לסגור את הסיפור מכל קצותיו.

בסיכום: ספר משובח, כתוב היטב ע"י הסופרת המוכשרת בעלת הפרסים פגי בליר.ספר זה הוא ספרה הראשון. היא עבדה שנים רבות כעורכת דין ומתמצאת ברקע הפלילי. כתיבתה המעולה מוסיפה נופך אמיתי לסיפור שנראה לקוח מהמציאות. מומלץ בכל פה.


תקציר
הוואנה, 2007.
ריקרדו רמירס נקרא לזירת רצח חדשה. הוא לא מגיע לבד: בעקבותיו משתרכת רוחו של גבר בגיל העמידה.
ככה זה תמיד. לכל מקום שאליו פקד רמירס הולך, מלווים אותו קורבנות הפשעים שהוא חוקר. רק לחדר השינה הוא לא מרשה להם להיכנס. ולשירותים.
פקד רמירס הוא אדם רציונלי, הוא לא מאמין ברוחות רפאים ויודע שהחזיונות שלו הם תוצאה של המחלה הגנטית שהרגה את סבתו המשוגעת ושעתידה בקרוב להרוג גם אותו.
אך לפני שימות הוא חייב לפענח את רצח הילד בן התשע, שגופתו נמצאה במימיה הכחולים של הוואנה. החשוד ברצח נשבע שהוא חף מפשע, ולרמירס יש רק 72 שעות לאסוף ראיות ולהגיש נגדו כתב אישום. ובקובה הענייה, מקום שבו אפילו עפרונות הם מצרך נדיר, לא קל לנהל חקירת רצח.
אופרת הקבצנים מציג בפני הקורא את קובה הקומוניסטית הנתונה לשלטונו של דיקטטור גוסס, שנתיניו בזים לו ומעריצים אותו. בתוך שגרת החיים מלאת הסתירות של קובה נשזרת פרשת רצח אלימה ששורשיה מגיעים עד ליסודות השלטון הרקובים של המדינה.
פגי בלייר עבדה שנים רבות כעורכת דין. היא מתגוררת באוטווה, קנדה. זהו ספרה הראשון.”