בצבע השבועה מבקש יצחק מלר, אורתופד אונקולוגי בכיר, לתאר בשפה בלתי מעונבת, ישירה ופשוטה כיצד רופא ישראלי מתמודד באופן יומיומי עם קפיטליזם משתולל, כיבוש מתמשך ובירוקרטיה רפואית שקמה על יוצריה. עמדתו הביקורתית והתקיפה היא בראש ובראשונה אנושית וחומלת ומספרת את סיפורה של המציאות הישראלית דרך אחת מחצרותיה האחוריות המורכבות והטעונות: מערכת הבריאות. מסכת סיפוריו וגלריית הדמויות המתוארות בהם (עצור פלסטיני הנתון לחקירת השב"כ, אישה מן הפריפריה החברתית, חולה נשוא פנים) מזכירה לנו את התביעה המוחלטת שסבלם של חולים מטיל על החברה שהם חיים בה. מלר נענה ככל יכולתו לדרישה זו, אבל למרות זאת, התביעה המוסרית העולה מסבלם של החולים מתוארת בספרו כאילו הייתה קרן אור שנידונה להישבר ולהידרס בתוך התווך העקום, העכרורי והכאוטי של המצב הישראלי.
הספר אינו מנסה לארגן מחדש את המציאות הזאת, אינו מנסה לנקות אותה מפגמיה, אלא מתמקד במצבים ובמשברים שבהם נתקל המנתח, בהחלטות המהירות שהוא נדרש לקבל מדי יום ביומו. מלר משתמש בכישרון המסַפר הטבעי שלו בווירטואוזיות ומציג שורה ארוכה של צילומי תקריב משכנעים, הממחישים את הניגוד שבין צרכיו של החולה לצרכיה של המערכת הרפואית הישראלית, שלרגעים נדמה שאינה מפסיקה לתחבל תחבולות שיאפשרו לה לחמוק מאחריות. אבל בין השורות הביקורתיות של מלר, בזוהר הבוהק של יחסי החולה והרופא, "העומדים במלחמה הזאת דווקא באותו צד, מאוחדים מול אויב משותף", נמצא גם יסוד אוטופי, מתקן.
חיים וייס ואמיר בנבג'י