מסע הנדודים של העבריים החל עם יציאת מצרים. התקווה שיגיעו למנוחה ולנחלה לא פסקה. טלטלות ומלחמות עקרו אותם ממקומם שוב ושוב. התרמיל תמיד היה מוכן. ושוב טלטלה. הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, שמנה כשמונים אלף איש, עמד בפני כליה. השלטון התורכי החליט על חיסולו.

ערב חנוכה 1914, מינדי ואלטמן חזרו מטחנת-הקמח שלהם ביפו. הרחוב המה. לפתע נשמעו צרחות אימים. כוח משטרה וחיילים עות'מאנים פרצו לרחוב ההומה ובלי הבחנה עצרו גברים, נשים וילדים. מינדי ואלטמן, כמו מאות בני אדם אחרים, נתפסו וגורשו בדרך הים לאלכסנדריה. בנם בן השנתיים, זרח, נותר מאחור, בבית המטפלת, יינטה. תוך חודשים אחדים גורשו לאלכסנדריה חמישה-עשר אלף יהודים. משולם - שותפו של אלטמן -שהיה נתין עות'מאני, נותר בארץ. הוא ואסתריקה אשתו, שמרו על טחנת-הקמח ועל זרח הקטן. למרות הניתוק, גורלם של שתני המשפחות היה שזור זה בזה. חייהם היו רצופים מאבק יומיומי, קיומי ולאומי. ושוב פרצה מלחמה. מלחמת העולם השנייה. ושוב אנשים נעקרו ממקומם ועתידם לא היה ידוע. ושוב התרמילים והמזוודות בידיהם. הישוב היהודי התכונן למצדה שנייה על הר הכרמל.

שם הספר
שממית ושמה זלפה
עפים ברוח
פלפל שחור ולבן - רומן באפריקה