“לאה, סגרה דלת...
אמא שלי קבלה בשנות השלושים החלטה, להיות ציונית וחלוצה, בניגוד לדעת משפחתה שחייה בעיירה מזרח אירופאית. לבסוף הכריע הסבא, תנו ללאה לממש את רצונה, אנחנו עומדים מאחוריה.
לאה, סגרה דלת, לדת ולמשפחה שאת חלקה לא תשוב לראות לעולם, ועלתה לארץ. כל חייה היא ספרה בגאווה, אני הייתי חלוצה.
לסיפור הזה יש צד נוסף ושונה לחלוטין, אחד מבני הדודים החליט לממש חלום אחר, את החלום האמריקאי. היו מכתבים שהגיעו משם, באחד מהם הייתה תמונת הבן דוד, חייל הנלחם במלחמת קוריאה. אבל אני ממש לא יודע פרטים על החלק הזה של המשפחה.
באמצעות הספר של ימימה חובב, אי החירות, החלטתי לנסות ולהבין את הסיפור האחר במשפחתי, שהוא גם הסיפור הגדול של יהדות אירופה – ההגירה לארצות הברית.
גיבורת ספרה של ימימה חובב, בספרה אי החירות, היא חנה מושקוביץ', צעירה יהודיה מעיירה קטנה ונידחת בפולין, שנישאה לגדליה, אהוב נעוריה, שהחליט כמו צעירים רבים אחרים לצאת מתחושת החנק והעוני של העירה המעיקה, לאמריקה שלגביה מהלכת אגדה, כי ברחובותיה מונחים דולרים ועושר גדול, רק צריך להרים אותם והנה איזה פלא הפכת לעשיר- סוג של אלדורדו אידשאי – לגולדן מדינה.
יש רק בעיה אחת, חנה בהריון, ולבטח לא תשרוד את המסע המפרך, החוצה אוקיינוס. לכן הוא מבטיח לה, אגיע לשם, אתבסס מעט, ואז אשלח לך כרטיס....
בתחילה מגיעים מכתבים מהבעל, אך בהדרגה, הם מתמעטים וגם תוכנם הופך להיות מאוד מצומצם, כמו בשורה על אסון, היעלמותו של הבעל ביבשת העצומה, ההופכת את חנה לעגונה.
בשנת 1902, יוצאת חנה, שמעולם לא יצאה מגבול עיירתה, בעקבות בעלה לחפש אותו, למסע שהוא אמור להיות החירות האישית שלה, וגם ייצוג לחירות היהודית, של יהודי אירופה שנרדפו.
חנה, צומחת בהדרגה, לאישה דעתנית, חזקה, הנאבקת על חייה וכבודה בארצות הברית, שכלל לא נראתה כמקום בו שוכן הצדק, או החירות. היהודים סבלו מעוני ותנאים מחפרים, בעיר התחתית- הלואר איסט סייד של נו יורק. שכונה שהיא גטו יהודי, השפה הייתה אידיש, העבודה המצויה, תפירת לבוש, בסדנאות היזע, בהן הנערות נוצלו ככוח עבודה זול, וכאובייקטים לפגיעות מיניות. ללמדנו שלצד הסולידאריות היהודית, התקיים רשע וניצול מחפיר.
הספר הזה כתוב בשפה נפלאה ורגישה, הוא משרטט בצורה מרשימה את דמותה של חנה, הנלחמת על חייה. הוא מתאר בדקויות את קונפליקט היהדות, מול החילוניות האמריקאית (קונפליקט שצץ בצרוה רלוונטית כעת בארצנו) .
חובב, היסטוריונית במקצועה, מצליחה לשחזר בצורה אמינה ומלאת חיים, את סבל התקופה, וגם את רגעי ההתעלות של בני האדם הנלחמים על חירותם.
ימימה חובב, מציבה שאלה, מהי חירותו של האדם, דרך הפריזמה של יהודי אירופה ב- 1902? עוד מעט ונחווה את פוגרום קישינב, והשאלה תעלה ביתר שאת.
חובב, כמו בכל ספור קלאסי מציבה סיבוך – הסכנה להיות עגונה, או אישה שאיבדה את אמונה בגברים שהבטיחו לה הרים וגבעות. אותם חובב, כורכת בסיבוך נוסף, האם ארצות הברית, העניקה למהגרים חירות, או שיעבוד ועוני מחפירים? ברקע הסיפור היא גם מהדהדת את נושא הציונות, כאנטי תזה להגירה לאמריקה, כמו שרומן היסטורי טוב, דרך הסיפור מציג דילמות היסטוריות גדולות.
הסיפור של חובב, נפלא, יש לו רק חולשה אחת, התרת הסיבוך, לא מספיק משכנעת בסופו, אבל אף על פי כך, זהו ספר נפלא על תקופה מאוד משמעותית בהיסטוריה היהודית, המסופר בצורה מקורית דרך נקודת מבט נשית ואנושית.”
