“מה שעשה את הספר למיוחד הוא פיקסי, גדי קטן ועיוור, הנוטה להתעלפויות. צ'אנס ואוברי אימצו אותו וגידלו אותו כ"בנם המשותף", זאת במהלך מסע מוזר ומשעשע של שמונה ימים. אחרי שמונה ימים, צ'אנס נוטש את אוברי במלון בואגס ונעלם...היא חושבת שהמשיך בחייו.
אין לה ברירה: אחרי הרפתקה מהנה, חתונה בכאילו ולילה אחד בלתי נשכח, היא פותחת בחיים חדשים בלעדיו, בדירה שכורה בטמקולה שבקליפורניה.
בחלקו השני של הספר, אנו פוגשים בצ'אנס, הוא עדיין חתיך, שנון ומצחיק, אך משהו קשה עבר עליו. הוא מגיע לטמקולה מתוך סקרנות לראות אם אוברי מאושרת, האם הצליחה להמשיך בחייה?
הסקרנות הופכת במהרה לנחישות, צ'אנס נחוש בדעתו להחזיר אליו את אוברי ועושה כל שביכולתו על מנת שזה יקרה.... אך לאוברי קשה לתת בו שוב אמון.
אני חושבת שכל בחורה שאי פעם ננטשה יכולה להזדהות עם הקושי של אוברי, אבל אולי כמו שנאמר לא פעם במהלך הספר: לגבר עם תחת כמו של צ'אנס, קל יותר לתת צ'אנס נוסף ואולי הצ'אנס הזה מגיע לו ולא רק בגלל התחת השווה שלו?
(מצטערת, לא המילים שלי, ההמלצה כתובה בהתאם לרוח הקלילה של הספר, בעיקר מכיוונו של צ'אנס).”