“אני ימני, אבל לא מאלה שמבחינתם "כזה ראה וקדש". אני חייב/רוצה לדעת מאין דברים באים, לאן הם הולכים ולמה.
מבחינתי, אין כספר שלפני מוצלח יותר, מרתק יותר, בהיר ונהיר יותר. מי שמבקש להבין מה קורה בפיסת אדמה לא שקטה זו, הקרויה המזרח התיכון, מי שמבקש פתרון שיתאים לתחושת האין תקווה, מי שרוצה להבין מאין הצרות שלנו, הרי בא על מבוקשו.
עוד לא מלאו מאה שנים (עת נכתבה סקירה זו) וכבר אפשר להצביע על האשמים. להצביע על אנשים זו תכונה מגונה, על אשמים זה דווקא רצוי. יש כמה וכמה אשמים, מי בכוונת מכוון לרצוח, להשמיד, להרוס, מי בטיפשות, בחוסר ראייה לרוחק ולרוחב, אולי עם רצון טוב, אבל תוצאות מזעזעות.
1922 זו השנה בה חבר הלאומים (מה שקדם פחות או יותר לאו"ם) החליט כי פלשתינה, זה המקום המכיל בדיוק את מה שהיום זו ירדן וישראל גם יחד, תהיה המקום בו יהיה הבית הלאומי ליהודים בלבד עפ"י הצהרת בלפור. המנדט הבריטי בא לעשות סדר ולנהל את המקום. עם כישרון רב ויכולת אימפריאליסטית – קולוניאליסטית מוכחת הם עשו כל טעות אפשרית.
העת ההיא היא עת היעלמות האימפריה העות'מנית, תורכיה מתכנסת לעצמה ומסביב נותרו חלקים שאחד מהם, זה המדובר בו כאן, ניתן לבריטים ואחרים לצרפתים. הבריטים מנסים כבר בהתחלה להתחבב על הערבים ולהרחיקם מכל התחברות אחרת. המופתי של ירושלים הוא חאג' אמין אל-חוסייני, מינוי שבהחלט הבטיח שקט ומיד פרץ ברציחות ללא אבחנה, כשהוא מתנגד לכל רצון בריטי להבטיח את פלשתינה ליהודים בלבד, לפי הצהרת בלפור כמובן. אם נדלג כמה עשרות שנים קדימה, חאג' אמין אל-חוסייני נחשב כמנטור/גורו ואולי קרוב רחוק של יאסר ערפאת, ממשיכו הרצחני. זה גם זה, כמו גם מחמוד עבאס (אבו מאזן), התנגדו כל אחד בתורו לכל פתרון לסכסוך ובכל זמן. הרי אם יקום ויהיה פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מן הסתם גם תהיה הכרה בישראל, ביהדות, בציונות, והרי דבר כזה הוא בבחינת קוץ בעין.
קרולין גליק המחברת ליוותה זמן ארוך מספיק את המשא והמתן מבפנים כדי לתת עדות מכלי ראשון וגם הביאה לפנינו חיבור נועז ורהוט.
אין ולא יהיה שלום. אם יהיה, זה יהיה לרעת כל הנוגעים בדבר.
הפתרון הוא סיפוח מנהלי שקט של יו"ש, ללא עזה (דבר שאצלי במחשבות מסתובב זמן רב, אבל לא ידעתי להסביר לעצמי למה זה טוב), החלת כל החוקים מהם נהנה כל יהודי והפסקת הטרור הבלתי נגמר של הרש"פ והחמאס והג'יהאד, ואל קעאדה, ודאע"ש וג'בהת א-נוסרה, ותמציאו עוד שמות כטוב לבכם עליכם.
כמובן שיקומו מיד מתנגדים, לא להאמין כמה מעטים וכמה הם כמעט ולא יעשו דבר ומטעמים טובים. תקראו, תפנימו, תאמינו.
כאמור, הספר של גליק נועז, מרחיב דעת, שיעור היסטוריה מרתק ומראה עד כמה בריטניה הזיקה לאזור ועד כמה ארה"ב בחדווה כי רבה ממשיכה לעשות זאת ובכישרון משכנע. ערפאת שם בכיס הקטן את קלינטון ובוש, ואבו מאזן ממשיך לעשות זאת לאובמה, כמה מהמנהיגים שלא מבינים עד כמה הם מולכים שולל, איזה מחיר הם משלמים על כך ועד כמה הם הגורם לאי-פתרון.
אם מישהו מבקש לקרוא את הספר ולו רק כדי ללמוד דבר או שניים שהוא חשב שהוא כבר יודע, ההפתעה מחכה ובגדול. למרות שהספר משכנע מאוד בתזה של הסיפוח, הסיכוי שסיפוח כזה יקרה אפסי: הרי מדובר בבני אדם ובני אדם שוגים בחלומות באספמיא בעיקר אם הם פוליטיקאים תאבי כוח, מרחפים בספירות עליונות ורחוקים מהמציאות מרחק כזה המקשה לראות את התמונה משום הערפל הסמיך. ערפל אמרתי? תמרות עשן של תקוות העולות בלהבות, יותר נכון.
עד היום, בכל פעם שהערבים, שפתאום הפכו לעם פלשתינאי, גרמו לעוד יהודי להגיר דם, הם קיבלו עוד תארים, עוד כספים, עוד הבטחות. זה כמובן בניגוד לכל היגיון פסיכולוגי, אבל זו המציאות והנזק עצום. הרי המוסלמים בנויים לרצח, להקזת דם, למחיקת כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הזיות הנביא שלהם. אך פוליטיקאי עם שאר רוח לא קם ואמר די. די לפרסים שהם מקבלים, להבטחות, בעיקר לטרור הגלובלי שהם הגורם הישיר לו. במובן הזה גליק בכלל לא הראשונה שמקימה קול זעקה, אבל סופרים ואוחזי עט למיניהם מעולם לא הרשימו פוליטיקאים עיוורים ובעיקר מפוחדים. לפחות יש עוצמה רבה יותר מכל רגש אחר.
האחרונים בתור לקרוא ספר חובה זה הם השמאלנים, להם צריך להקדיש רשימות נפרדות וספרים נפרדים, ויש כאלה, העוסקים בנזקים שהם אחראים להם. מה גורם להם להזיק כל כך? קודם כל, רצון טוב. רק מה שלא ברור, רצון טוב למה? להפסיק את הטרור הבלתי נגמר, את אי-ההכרה בנו, את החרם המטילים עלינו גם בזכות השמאלנים?
מצבם הכלכלי של יושבי יו"ש הערבים, כמו גם מצבם הבריאותי ותוחלת החיים טובים מכל מדינה ערבית/מוסלמית אחרת. 100% מתוכם שונאים אותנו, אבל למעלה משני שליש היו בוחרים בוודאות להמשיך ולשנוא אותנו כשהם מסופחים אלינו ולא לדאע"ש, לאל קעאדה ואפילו לסתם ירדן.
תוחלת חיים הזכרתי? תוחלת החיים הממוצעת של הפלשתינאי הממוצע גבוהה של האמריקאי הממוצע. טוב, זה כבר מעבר לכוחותיי.
עובדה מפתיעה אחת צצה לה בכל עניין פתרון עניין הסכסוך: האויב המר ביותר לישראל היא יבשת אירופה. כשאומרים שמילים הורגות מתכוונים בדיוק למצב בו אירופה עושה הכל במילים דיפלומטיות להזיק לנו וללבות את אש הסכסוך. עובדה מטרידה מאוד. האם מדובר באנטישמיות? במילה אחת פשוטה וקצרה: כן. יש כמובן כאלה שמילים קצרות מקצרים להם את החיים ולכן הם מנסים לסבך ולהתפתל, להתפלסף ולהתייפייף. אנטישמיות פשוטה, ותיקה ומוכרת.
ונניח שחלומם של השמאלנים יתגשם ותקום כאן מדינה פלשתינאית. האם זה יהיה חלום בלהות או חלום רטוב? שונאים מילים קצרות? התשובה הפשוטה היא שזה יהיה חלום בלהות למזרח התיכון בפרט ולעולם בכלל וחלום בהחלט רטוב מרוב דם שיזרום ברחובות.
ספר חזק ואמיץ.”

“טוב, אז חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת לספר כלשהו שקראתי. למען האמת עלי לציין שבדרך כלל הספרים שאני קורא, גם אם מרתקים, אין את המשהו הזה שיגרום לי להשחיז מילים כדי לשכנע את כל העולם ואשתו ש"זהו הספר שישנה את חייכם" או ש"אם - הייתם - יכולים - לקחת - ספר - אחד - לאי- בודד - אז - זה -זה". המשהו הזה, שמוביל לדברים הנ"ל אינו קשור דווקא לצורת כתיבה, ניסוח וכו', המשהו הזה עשוי להיות בסך הכול זווית הראיה אותה מחדש הספר, ערעור על קונספציה מוסכמת בשדה בו יש מונופול אינטלקטואלי של צד אחד בלבד.

כזה הוא בדיוק ספרה של קרוליין גליק.

מחקרים אומרים שבהעברת מסרים בעל פה, ובתוכם מן הסתם גם הרצאות פרונטליות, ראיונות תקשורתיים וכו', לאופן ההעברה (המושפע מכריזמה, יכולת רטורית ועוד) קיים משקל עדיף בהרבה על פניו של התוכן המועבר עצמו. עדיפות זו, אשר עשויה להגיע גם ליחס של תשעים מול עשרה אחוזים מיתרת את חשיבות העובדות כמעט לחלוטין והופכת זירות דיבייט מנומסות למראה למסווה של קרבות היאבקות בנוסח חופשי. בזירות כאלו, הטקטיקה הטובה ביותר היא לאוו דווקא התבססות על עובדות וטענות מוצקות אלא שימוש בדמגוגיה של הגזמה, הפחדה ודה - לגיטימציה אינטלקטואלית. בדיוק מסיבה זו, כאשר הזירות מנוהלות לרוב על פי טון מוגדר מראש, אשר קובע את תנאי השטח של הנאבקים בהם, בהתאם להשתייכותם הפוליטית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד התפיסה השלטת. לכן, ספרה של קרוליין גליק, ספר אשר יוצא למאבק כנגד הקונספציה השלטת של "שתי מדינות לשני עמים", ראוי לכל ההערכה על כך, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם קוראים אותו.

ובדיוק בשל כך אני ממליץ לכם עליו.

אין טעם לנסות ליפות את המצב, הקיבעון בתפיסה המדינית בישראל מהווה איום ארוך טווח. אחד מהטיעונים השגורים בפי חסידיה של תכנית שתי המדינות הוא ש"אומנם הפתרון אינו מושלם אך הוא הכי טוב שניתן להגיע אליו". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק - העם היצירתי בעולם, אשר באמתחתו כמתאים פרסי נובל, צועד בבטחה אל פי פחת רק כיוון שהוא מתעצל לחשוב מחוץ לקופסא. ובמובן הזה הספר "סיפוח עכשיו" מהווה זריקת אדרנלין לכל אלו שטרם התעוררו מזריקות ההרדמה של תומכי אוסלו ושות'. אומנם יש להיות כנים ולהודות שהספר לא מושלם. הטענות המוצעות בו, על אף היותן מעוררות עניין וברובן חזקות מאוד ומבוססות, לא תמיד היו מבוססות מספיק לטעמי. על חלקן הקטן אף היו לי השגות מסוימות. אך כפי שציינתי למעלה, תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא מראה שאפשר אחרת. אפשר להיות אינטלקטואל, להציג טיעונים מנומקים ועדיין לא לתמוך בקונספציה השלטת (שאגב, הרבה פעמים לוקה בעצמה בחוסר ביסוס חמור בהרבה). יתרה מכך, למרות שכאמור כמה מן הטיעונים אינם מבוססים דיים, הקורא החושב יוכל לקחת אותם כמקור השראה, ולמנף אותם למסכת טיעונים משופרת, חזקה למדי (חשיבה מחוץ לקופסא כבר אמרנו?). מסכת זו עשויה להוות בבוא העת אלטרנטיבה אינטלקטואלית של ממש לאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה. אין לדעת.

ועוד הערה לסיום - בכוונה לא התייחסתי בדברי לטיעונים ספציפיים שמעלה גליק כדי לא להפוך את הדיון בהם לעיקר בבמה זו. אני מזמין בחום את הקורא הביקורתי - גם מימין וגם משמאל לקרוא אותם ולהתרשם בעצמו. מי יודע, אולי נזכה בקולות נוספים שיצבעו את השיח הציבורי האפור שלנו בצבע רענן. הוא ראוי לכך ללא ספק.”

“לפני כמה שנים חבר אמריקאי ביקר אותי, ונסענו יחד לבקר חבר שלישי בתקוע.
ישבנו ככה על המרפסת, והאמריקאי שלא כל כך מתעסק ומתעניין בגאו-פוליטיקה
של האזור הסתכל סביבו, התאפס על המפה, הגדלים והשטח ואמר: "אתם מטורפים,
אם אתם יוצאים מפה ונותנים לאויבים שלכם את כל זה, זה יהיה הסוף שלכם".

וככה, אדם בלי טיפת אפוליגטיקה יהודית (כי הוא לא), היגיון בריא ואפס ניסיון ב-"תהליך שלום"
נתן לנו הרצאה, שהיה לה חלק לא קטן בתזוזה שעברתי מימין-שמאל-שלום-ביטחון לתפיסה מדינית
שפויה ולא אפולוגטית לגבי מקומה של ישראל בעולם. תפיסה שלא רואה בעם היהודי איזה סרח עודף
שצריך להתנצל על כך שהוא תופס מקום, מבינה שריבונות וכבוד לא קונים בהתרפסות אלא בעמידה
איתנה על זכויותיך, ושהמדינה שלנו היא הדבר הכי טוב שקרה לערבי-ישראל, "לפלסטינאים" ולשאר
המיעוטים שגרים פה.

עד עכשיו לא היה לי ספר, מניפסט או תוכנית פעולה שמגדירים בצורה אינטיליגנטית את הנגזרות
במציאות המדינית של תפיסת מציאות כזו, ואז באה קרולין גליק ובתער הגיונה הבריא קרעה את
הקונספציה המדינית המגוחכת של "תהליך השלום", והציעה פיתרון שפוי. הגיוני. קורהרנטי.

כל אזרח ישראלי שלא רוצה שהחינוך הפוליטי והמדיני שלא יגמר בידיעות\בןכספית\יונית צריך
לקחת את הספר הזה ולהתחיל לחשוב. בניגוד לשם המפוצץ קרולין לא מציעה לעשות דברים עכשיו!
אלא לאמץ תפיסת מציאות חדשה, שמבוססת על עובדות ולא על חלומות. קריאת חובה בקיצור,
לכל מי שההווה, והעתיד של המדינה מעניינים אותו.”

“גליק סוקרת בספר את תולדות העם "הפלסטיני" ומנהיגיו. צביעות העולם כולו לנוכח הפשעים שהפלסטינים מבצעים ותקיעת יתד פעם אחר פעם את תהליך השלום.
אין ספק שגליק מעלה טענות שקשה להתווכח איתם- לפלסטינים ניתנו מספר רב של הזדמנויות להגיע לשלום הנכסף- אם זה ברק בהצעתו הנדיבה בשנת 2000 או אולמרט ב2008 שהסכים לוותר על הריבונות היהודית בעיר העתיקה.

כל העבודות שהיא מציינת נכונות, אך מסקנתה מוטעית לחלוטין.
גליק טוענת שמכיוון שאין אפשרות להגיע לשלום עם הפלסטינים, ולאור הקשר ההיסטורי שלנו ליהודה ושומרון שאין עליו עוררין עלינו לספח אותו.

היא מציינת רק לקראת סוף הספר ובעמודים בודדים את מה שעלול להיות ההשלכות האקוטיות של זה- סיפוח כלל השטח כולל הפלסטינים שבגדה תשפיע עמוקות על החברה הישראלית- אף אחד לא רוצה עוד חנין זועבי ועזמי בשארה בכנסת ישראל- אך זה בדיוק מה שצפוי לקרות אם תוכנית ההכלה אכן תתממש.
גם ההשפעה הכלכלית על ישראל תהיה קריטית- הפערים זה ישראל לרש"פ מבחינת התמ"ג לנפש גדולים, אם התוכנית של גליק תתרחש תשלומי הביטוח הלאומי לפלסטינים תפדע עמוקות בכלכלה שלנו.
ואני כלל לא מדבר על איבוד דה פקטו של אופי המדינה היהודית והדמוקרטית- גם אם הערבים יהוו רק "שליש" מהאוכלוסיה תחשבו על ההשפעה של זה על החברה הישראלית

לסיכום- הספר מומלץ לקריאה, העובדות בספר מענייניות וחשוב שכל ישראלי יכיר אותם. אך המסקנות שאליהן הגיעה גליק מדאיגות ויש פתרונות ביניים (סיפוח גושי ההתיישבות חד צדדית והקפאה) שאותן לא הציגה בספר.”