“אני ימני, אבל לא מאלה שמבחינתם "כזה ראה וקדש". אני חייב/רוצה לדעת מאין דברים באים, לאן הם הולכים ולמה.
מבחינתי, אין כספר שלפני מוצלח יותר, מרתק יותר, בהיר ונהיר יותר. מי שמבקש להבין מה קורה בפיסת אדמה לא שקטה זו, הקרויה המזרח התיכון, מי שמבקש פתרון שיתאים לתחושת האין תקווה, מי שרוצה להבין מאין הצרות שלנו, הרי בא על מבוקשו.
עוד לא מלאו מאה שנים (עת נכתבה סקירה זו) וכבר אפשר להצביע על האשמים. להצביע על אנשים זו תכונה מגונה, על אשמים זה דווקא רצוי. יש כמה וכמה אשמים, מי בכוונת מכוון לרצוח, להשמיד, להרוס, מי בטיפשות, בחוסר ראייה לרוחק ולרוחב, אולי עם רצון טוב, אבל תוצאות מזעזעות.
1922 זו השנה בה חבר הלאומים (מה שקדם פחות או יותר לאו"ם) החליט כי פלשתינה, זה המקום המכיל בדיוק את מה שהיום זו ירדן וישראל גם יחד, תהיה המקום בו יהיה הבית הלאומי ליהודים בלבד עפ"י הצהרת בלפור. המנדט הבריטי בא לעשות סדר ולנהל את המקום. עם כישרון רב ויכולת אימפריאליסטית – קולוניאליסטית מוכחת הם עשו כל טעות אפשרית.
העת ההיא היא עת היעלמות האימפריה העות'מנית, תורכיה מתכנסת לעצמה ומסביב נותרו חלקים שאחד מהם, זה המדובר בו כאן, ניתן לבריטים ואחרים לצרפתים. הבריטים מנסים כבר בהתחלה להתחבב על הערבים ולהרחיקם מכל התחברות אחרת. המופתי של ירושלים הוא חאג' אמין אל-חוסייני, מינוי שבהחלט הבטיח שקט ומיד פרץ ברציחות ללא אבחנה, כשהוא מתנגד לכל רצון בריטי להבטיח את פלשתינה ליהודים בלבד, לפי הצהרת בלפור כמובן. אם נדלג כמה עשרות שנים קדימה, חאג' אמין אל-חוסייני נחשב כמנטור/גורו ואולי קרוב רחוק של יאסר ערפאת, ממשיכו הרצחני. זה גם זה, כמו גם מחמוד עבאס (אבו מאזן), התנגדו כל אחד בתורו לכל פתרון לסכסוך ובכל זמן. הרי אם יקום ויהיה פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מן הסתם גם תהיה הכרה בישראל, ביהדות, בציונות, והרי דבר כזה הוא בבחינת קוץ בעין.
קרולין גליק המחברת ליוותה זמן ארוך מספיק את המשא והמתן מבפנים כדי לתת עדות מכלי ראשון וגם הביאה לפנינו חיבור נועז ורהוט.
אין ולא יהיה שלום. אם יהיה, זה יהיה לרעת כל הנוגעים בדבר.
הפתרון הוא סיפוח מנהלי שקט של יו"ש, ללא עזה (דבר שאצלי במחשבות מסתובב זמן רב, אבל לא ידעתי להסביר לעצמי למה זה טוב), החלת כל החוקים מהם נהנה כל יהודי והפסקת הטרור הבלתי נגמר של הרש"פ והחמאס והג'יהאד, ואל קעאדה, ודאע"ש וג'בהת א-נוסרה, ותמציאו עוד שמות כטוב לבכם עליכם.
כמובן שיקומו מיד מתנגדים, לא להאמין כמה מעטים וכמה הם כמעט ולא יעשו דבר ומטעמים טובים. תקראו, תפנימו, תאמינו.
כאמור, הספר של גליק נועז, מרחיב דעת, שיעור היסטוריה מרתק ומראה עד כמה בריטניה הזיקה לאזור ועד כמה ארה"ב בחדווה כי רבה ממשיכה לעשות זאת ובכישרון משכנע. ערפאת שם בכיס הקטן את קלינטון ובוש, ואבו מאזן ממשיך לעשות זאת לאובמה, כמה מהמנהיגים שלא מבינים עד כמה הם מולכים שולל, איזה מחיר הם משלמים על כך ועד כמה הם הגורם לאי-פתרון.
אם מישהו מבקש לקרוא את הספר ולו רק כדי ללמוד דבר או שניים שהוא חשב שהוא כבר יודע, ההפתעה מחכה ובגדול. למרות שהספר משכנע מאוד בתזה של הסיפוח, הסיכוי שסיפוח כזה יקרה אפסי: הרי מדובר בבני אדם ובני אדם שוגים בחלומות באספמיא בעיקר אם הם פוליטיקאים תאבי כוח, מרחפים בספירות עליונות ורחוקים מהמציאות מרחק כזה המקשה לראות את התמונה משום הערפל הסמיך. ערפל אמרתי? תמרות עשן של תקוות העולות בלהבות, יותר נכון.
עד היום, בכל פעם שהערבים, שפתאום הפכו לעם פלשתינאי, גרמו לעוד יהודי להגיר דם, הם קיבלו עוד תארים, עוד כספים, עוד הבטחות. זה כמובן בניגוד לכל היגיון פסיכולוגי, אבל זו המציאות והנזק עצום. הרי המוסלמים בנויים לרצח, להקזת דם, למחיקת כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הזיות הנביא שלהם. אך פוליטיקאי עם שאר רוח לא קם ואמר די. די לפרסים שהם מקבלים, להבטחות, בעיקר לטרור הגלובלי שהם הגורם הישיר לו. במובן הזה גליק בכלל לא הראשונה שמקימה קול זעקה, אבל סופרים ואוחזי עט למיניהם מעולם לא הרשימו פוליטיקאים עיוורים ובעיקר מפוחדים. לפחות יש עוצמה רבה יותר מכל רגש אחר.
האחרונים בתור לקרוא ספר חובה זה הם השמאלנים, להם צריך להקדיש רשימות נפרדות וספרים נפרדים, ויש כאלה, העוסקים בנזקים שהם אחראים להם. מה גורם להם להזיק כל כך? קודם כל, רצון טוב. רק מה שלא ברור, רצון טוב למה? להפסיק את הטרור הבלתי נגמר, את אי-ההכרה בנו, את החרם המטילים עלינו גם בזכות השמאלנים?
מצבם הכלכלי של יושבי יו"ש הערבים, כמו גם מצבם הבריאותי ותוחלת החיים טובים מכל מדינה ערבית/מוסלמית אחרת. 100% מתוכם שונאים אותנו, אבל למעלה משני שליש היו בוחרים בוודאות להמשיך ולשנוא אותנו כשהם מסופחים אלינו ולא לדאע"ש, לאל קעאדה ואפילו לסתם ירדן.
תוחלת חיים הזכרתי? תוחלת החיים הממוצעת של הפלשתינאי הממוצע גבוהה של האמריקאי הממוצע. טוב, זה כבר מעבר לכוחותיי.
עובדה מפתיעה אחת צצה לה בכל עניין פתרון עניין הסכסוך: האויב המר ביותר לישראל היא יבשת אירופה. כשאומרים שמילים הורגות מתכוונים בדיוק למצב בו אירופה עושה הכל במילים דיפלומטיות להזיק לנו וללבות את אש הסכסוך. עובדה מטרידה מאוד. האם מדובר באנטישמיות? במילה אחת פשוטה וקצרה: כן. יש כמובן כאלה שמילים קצרות מקצרים להם את החיים ולכן הם מנסים לסבך ולהתפתל, להתפלסף ולהתייפייף. אנטישמיות פשוטה, ותיקה ומוכרת.
ונניח שחלומם של השמאלנים יתגשם ותקום כאן מדינה פלשתינאית. האם זה יהיה חלום בלהות או חלום רטוב? שונאים מילים קצרות? התשובה הפשוטה היא שזה יהיה חלום בלהות למזרח התיכון בפרט ולעולם בכלל וחלום בהחלט רטוב מרוב דם שיזרום ברחובות.
ספר חזק ואמיץ.”