“ביום שישי שעבר הקשבתי כהרגלי לתוכנית הרדיו של משה טימור ׳ שישי אישי׳. כמו בכל תוכנית עלה לשידור פרופ׳ שלמה אהרונסון שדיבר על סיפרה של אילה נדיבי שמספר בהרחבה את סיפורה של שואת יהודי הונגריה.
שנים רבות אני מאזין לסיפוריו של פרופ׳ אהרנסון ומעולם לא שמעתי אותו כה סמוק מזעם קדוש, כה תוקפני וכה חסר כל הגיון פנימי בדבריו.
אהרונסון פשוט עיוות את האמת ההיסטורית ( דבר שאיננו קורה כל יום כאשר היסטוריון מומחה מנתח פרשיה היסטורית). הפרופ׳ המכובד תקף ותקף את המחברת כאשר הקצף נוזל מפיו ולא קשה לי לתאר את רסיסי הרוק הנתזים לכל עבר. טוב שלא הייתי בקרבתו.
אז בואו נחזור לספר פוקח עיניים זה.
ראשית, עלינו לעמוד על העובדה ששואת יהודי הונגריה קרתה שלא כמו השואות האחרות במהירות שיא. ממרץ 1944 ועד ספטמבר 1944 גורשו והושמדו מעל ל400 אלף מיהודי הונגריה שחיו בפרובינציות הרחוקות מעיר הבירה , בודפשט.
ההצלחה הגדולה של קבוצתו של אייכמן בביצוע הגירוש וההשמדה נבעו מכמה גורמי יסוד:
א) העזרה ושיתוף הפעולה של המשטר ההונגרי ובמיוחד של הממשלה בראשות הורטי והז׳נדרמיה- משטרה ההונגרית. היה זה שיתוף פעולה טוטלי, אכזרי ומלא שנבע משינאה ומאנטישמיות כלפי יהודי הונגריה שנבעה מעשרות שנים של שטיפת מוח מצד הכנסיה הקטולית ועובדת היות ההונגרים מאמינים נאמנים ואדוקים.
ב) גורם ההפתעה ומהירות הביצוע- מרגע שנחתם ההסכם בין האס. אס לבין ראשות הרכבות על הקצבת רכבות וקרונות לגירוש, ותאום מקביל עם מפקדת האס אס באושוויץ ( ביניהם , הארכת פסי הרכבת עד לתאי הגזים כמעט בבירקנאו), יהודי הפריפריה הוכנסו בצווים ממשלתיים לגיטאות ומרגע שהיו סגורים הגרוש נעשה בקלי קלות.
ג) שתוף פעולה של היודוראנט עם הצורר עד כדי הבטחת שיתוף פעולה מקסימלי עם הנאצים תוך הפיכת היהודים לכבשים תמימות שעלו לרכבות ללא כל התנגדות ולו מינימלית .
לאחר הסקירה הזאת ניגש לטפל בספר עצמו.
הספר הינו מחקר מעמיק בנושא שואת יהודי הונגריה תוך סקירת המאבק להצלת היהודים.
אילה נדיבי מטפלת בשני האישים המרכזיים שעמלו כל אחד מצידו ולא ביחד, להצלת מכסימום היהודים שאפשר היה להציל.
נקדים ונאמר שהמחברת עושה מין אנליזה של שני האישים ותרומת כל אחד מהם להצלה.
המסתמן מין המחקר שהיתה קיימת תהום של איבה ושינאה בין שני האישים הכל כך מרכזיים כאשר התאוב ביניהם היה כל כך עמוק ועל כן מצאה המחברת צורך לעמוד על שורשי אותה שינאה והגורמים לה.
ההבדל בין שני האישים האלה היה כל כך גדול שלא היה כל סיכוי למצוא איזה גשר שיוכל לגשר בין שני האישים האלה.
יש צורך לעמוד על ההבדלים בתכונות האישיות שלהם כאשר קראוס שהיה נציג המזרחי ועמד בראש המשרד הארץ- ישראלי ( לעליה) ואילו קסטנר שהיה ראש ועד העזרה וההצלה בבודפשט התייחס אל מפלגת מפאי
ועבד תחת הוראות שהגיעו ממפלגה זו מארץ ישראל.
קראוס התנגד לדרך התנהלותו של קסטנר. הוא התנגד למגעים שהיו לו עם אייכמן ונציגיו, לשיטת המימון של ההצלה, כאשר כספים עברו ישירות מכיסיו לכיסי. האס. אס , תוך כדי כך שידע מראש את תוצאותיו
המרות של שיתוף פעולה זה, כאשר החזק מכתיב לחלש את התנאים גם כשהם מצוצים מן האצבע וכלל לא ניתן היה להגיע לתוצאות חיוביות.( קסטנר מצליח ואמנם להשיג את שחררם של מקורביו ואת בני משפחתו 1685יהודים), אולם המחיר שהוא שילם היה שיתוף פעולה עם השטן הנאצי והקרבת חייהם של מעל ל400 אלף יהודי הונגריה. קראוס דגל באי הסתרת האמת מהיהודים שהאיום כלפיהם הלך וגבר ואי ידיעת האמת , ואפילו הולכת שולל מכוונת מטעמו של קסטנר גרמה לעלייתם על רכבות המוות ללא מהומה ותוך שיתוף פעולה כנוע להחריד.
קראוס דגל באופציה השניה של אמירת האמת, התנגדות ובריחה שהיתה מקשה על הנאצים להוציא לפועל את תוכניותם להשמדת היהודים.
כאשר קסטנר היה עסוק כל כך האירגון רכבת המקורבים, תוך שאייכמן מעלה את מחירם מיום ליום, ניסה קראוס להציל 8700 משפחות יהודיות בעזרת חלוקת סרטיפיקטים של כניסה לארץ ישראל תחת חסות שוויצרית . ראוי לומר שתוכנית העליה לא הצליחה בגלל התנגדות אייכמן, לעומת זאת החסות השוויצרית השיגה להם הגנה שתרמה לביטחונם האישי ולעובדה שהגרמנים לא יכלו לגרשם לאושוויץ מבלי להרוס את היחסים עם שוויץ הניטראלית.
הספר גם עומד על פרשת התביעה נגד גרינוולד של הוצאת דיבה, שמאחוריה עמדה מפלגת מפאי, ואשר הסתיימה בפסק דין היסטורי של השופט הלוי, שיזעזע את אמות הסיפים של מדינה ישראל ב1954.
גם פסק הדין של בית המשפט העליון לא הצליח למנוע את ההרגשה שהיה זה משפט פוליטי ופסק הדין של העליון נבע שלא מצדק אלא מכך שקסטנר זכה להגנת המפלגה.
אני ממליץ על קריאת הספר לכל הרוצים לדעת את תוך תוכם של הדברים ושאני מאמין שהם דברי אמת בניגוד לכל הספרים של ההיסטוריונים שכתבו מטעם( וגם שלמה אהרונסון נכלל ביניהם).
טוביה”
