“בעזרת נשים שבבית הכנסת, הייתה יושבת ישישה בכל שבת ומקשיבה לקריאת פרשת השבוע. בכל שנה, כשקראו את פרשת וישב על מכירת יוסף, היו עיניה זולגות דמעות של חמלה, אצבעותיה ממוללות את ממחטת הבד הלבנה והיא כובשת בקושי את יפחותיה. "אח... איזה אומלל יוסף הצדיק... בכל שנה מוכרים אותו האחים לישמעאלים ורחמים אין..." שנה אחת, גבר הכעס על הרחמים והיא נדה ליוסף. "מגיע לו..." לחשה לעצמה, "כל שנה הוא מתפאר בפני האחים שלו, הוא מרגיז אותם בסיפורי החלומות שלו והם מוכרים אותו. למה הוא לא לומד לקח!..."

זהו, שגם אני לא לומדת לקח.
בכל פעם אני אומרת לעצמי שבקובן החדש אני לא נוגעת. אני כותבת ביקורות מזלזלות, מתרגזת, ולא עומדת בפיתוי. הבעייה היא, שהפגנתי גם טיפשות מסוימת. מפני שאם הייתי מציצה בעמוד הראשון ובודקת מתי קובן עצמו הוציא לאור את הספר, הייתי מגלה שהספר יצא לאור בשנת 2000.
כבר מזמן שמתי לב, שסדרת מיירון בוליטר נופלת בכמה רמות מן הספרים שאינם שייכים לסדרה.
בדיקה קצרה העלתה שסדרת בוליטר נכתבה ברובה עד שנת 2000, כולל הכותר שלעיל, ואילו ספרי המתח המשובחים שלו, שכולם שייכים לליגה אחרת, נכתבו משנת 2001 והלאה. ממש כמו מעצב על, יש להרלן קובן שני פסי ייצור. להוט קוטור שייכים הספרים: הנעלמים, דיו חיוור, הזדמנות אחרונה, התמימים, אל תגלה, היער ומשחק הצייד. כולם ספרי מתח מעולים, כתובים היטב, מותחים כמו פקעת של קשרים בלתי ניתנים להתרה. כולם יצאו לאור בישראל סמוך למועד יציאתם לאור בארצות הברית.
ואילו סדרת בוליטר הישנה, שעליה חל חוק התיישנות, הם התחכמות של הוצאת הספרים, שמנצלת בציניות נטולת בושה את המוניטין של הסופר. לו אני הייתי קובן, הייתי מטילה ווטו על תרגומם של הספרים הישנים. אבל הסופר הפך לתרנגולת מרוטת נוצות, המטילה ביצי זהב, ויעיד על כך הספר האחרון שלא שייך לספרת בוליטר, "תישאר קרוב", שנכתב בשנת 2012 וחבל שלא נשאר רחוק.
סדרת בוליטר, כאמור, מלאה דמויות אקסצנטריות, מופרזות ומופרכות, העלילה זרועה בסצינות בלתי מתקבלות על הדעת, הוויצים והשנינויות בוקעים מפיו של מיירון תמיד כשחובטים בו קשות או כשסכנה נשקפת לחייו. (גם הוא לא לומד לקח).
הסדר ההפוך שבו יוצאים הספרים לאור, גורמים לדעה המוטעית כי מעיין יצירתו של קובן מתעכר והולך. לדעתי הוא יבש והולך, מפני שבשנים האחרונות באמת לא נכתב על ידו ספר ראוי אחד.
אני מקווה להקשיב סופסוף לאנחותיה של אותה ישישה בבית כנסת וללמוד לקח. לכל הפחות, בטרם קנייה, לבדוק מתי יצא הספר בארצות הברית. התאריך, מן הסתם, כן קובע.”

“מיירון בוליטר נמצא בנקודה קריטית מבחינת חייו הפרטיים והעסקיים. הוא מגלה דברים חדשים שלא היו ידועים לו על חייו, אביו מזדקן ובריאותו מתערערת, והוא לא מצליח להבין לאן מתקדם הקשר עם חברתו החדשה. כשידידה מהעבר פונה אליו שיסייע לבנה החולה ויאתר תורם מתאים הוא מתלבט אבל נשאב לנושא. מה שחושף אותו לעולמה של משפחת בעלי הון ולחיכוך עמה, לחיכוכים עם האף.בי.איי. ולניסיון קשה במרוץ נגד הזמן להציל את חייו של נער צעיר ומוכשר.”

“בחיי כמה שהייתי צריכה לקרוא ספר כזה.
הוא יכול להישמע קלישאתי, הוא יכול להכיל סצנות ידועות מראש.
אולם, זה ספר מותח מההתחלה ועד הסוף, לא היה לי זמן לקחת פסק זמן לנתח את העלילה.
בחיי כמה כיף שיש ספרים כאלה ללא רגע דל שבמהלך קריאתם גורמים לבן אדם לשכוח מהמציאות שבה הוא חי.”