“"הוא לא הבין שאם אתה מושך אליך בכוח לילה-לילה את שולי השמיכה הזוגית, סופה להיפרם. ושגם אנשים קרובים לך, אם אתה דוחק אותם אל הקיר, אם אתה כופה עליהם דברים קשים, בסוף יטיחו בך את כל מה שבלמו בתוכם."

איתן רוסו חולם להקים חוות סוסים משלו. הוא גר בכפר עם בת זוגו האדריכלית וכבר שנה וחצי שהתכנונים להקמת החווה מתעכבים. איתן הוא "קאוובוי" ישראלי. הוא נושם את אוויר השדות, חי את חיי הכפר, מכור לחוות הסוסים הקטנה שלו ויש תחושה שהוא מסתדר יותר טוב עם הסוסים מאשר עם בני האדם. העלילה עוקבת אחר איתן ומשפחתו, הסיפור הלא פתור בין הוריו, אביו שנטש אותו כשהיה קטן ואחיו שבבגרותו עזב הכל וחי באוסטרליה. ולמרות שלאיתן יש את זוגתו אלונה, וגם בת קטנה מנישואים קודמים הוא מרגיש כמו האיש הבודד בעולם.

אי אפשר להתעלם מצורת הכתיבה היפה של הספר. ריבוי הדימויים והתיאורים, התפתלות השפה לטוב ולרע ואוצר מילים גדוש מכל טוב. זוהי גם חולשתו של הספר שמרוב מילים מסתבך קצת בתוך עצמו. ואולי הטקסט משרת את הדמויות שלעיתים נשארות במקום, כלואות בתוך עצמן. אולי קצב התפתחות העלילה שווה ערך לקצב ההתפתחות של הדמויות העצורות שככל הנראה לא מצליחות להיפתח ולהגיע אל היעד.

יש בספר הזה קצת מהכל. הוא קצת מעצבן, קצת משמח, קצת פיוטי, קצת מעיק. יש רצון גדול שהעלילה תנוע קדימה אך מצד שני יש גם יופי בסיפור איטי שנע בין העבר המשפחתי לבין ההווה שמתפרש על פני יום אחד בלבד- ערב ראש השנה. ערב החג מעצים את תחושת המחנק בגרון ואת תחושת הבדידות.

הסוסים כדימוי לבני האדם בפשטותם אך גם באצילותם וייחודם. הסוס שאינו זקוק להרבה ויכול פשוט להתקיים בטבע ומנגד זקוק לכל כך הרבה חום, אהבה, טיפוח וטיפול. איתן רוסו משקיע בסוסים אך בסופו של דבר שוכח את עצמו.

"הסוסים, יש להם אותה תופעה כמו לבני האדם. בסוף הם מתים."”

“צניפת הסוס

את ספרה הקודם והנפלא של אילת שמיר, נטל ההוכחה, קראתי ומאוד אהבתי. הוא גרם לי לבקש לקרוא ספרים נוספים שלה. אך אף אחד לא הכין אותי לחוויה המופלאה שחוויתי בספרה הנוסף של שמיר, המיטה שאתה מציע בעצמך, עד כדי כך שהתקשיתי לכתוב על היופי הקסום של הספר הזה.

הזמן חלף וכמעט נואשתי, אבל לבסוף אמרתי לעצמי, אתחיל לכתוב ונראה איך הדברים יתקדמו.

הספר הזה כלל לא קל, אין בו שמץ אופטימיות, הוא מלא בעצב אין סופי, אבל הוא כל כך נוגע, באופן שבו הוא מתאר בצורה מוחשית את גיבורי הרומן כאנשים נואשים ואבודים.

בספרה הקודם, שקראתי, נטל ההוכחה, כותבת שמיר על אדם שהצליח להרוס את חייו, וברקע ההרס העצמי, מופיעה שאגת הטיגריס מגן החיות של חיפה.

הספר הזה עוסק בעקרון דומה, המוצג בכריכת הספר, בציור מחצית ראש סוס, עם פנים אנושיות, כייצוג לסוס בשם בארב, אחד מגיבורי העלילה, סוס פרא, שלא ניתן לאילוף.

בעל הסוס המנסה לאלף אותו בצורה נואשת, הוא איתן רוסו, הנמצא בתחילת שנות החמישים שלו ומסוכסך עם עצמו. כעת הוא חוזר לנחלה הזנוחה של אביו ואימו, במטרה למשש חלום, לפתוח חוות סוסים טיפולית, בה בראב סוס הפרא, יהפוך לאחד מהסוסים הטיפוליים לאנשים נכים.

בראב, סוסו של איתן, יהפוך עבורו, לבבואת אישיותו האפלה והפראית, המבקשת איזון ורוגע, באמצעות חזרה מנדודים לבית ילדותו, הצופן סודות אפלים המתפענחים בהדרגה בעלילת ספרה של שמיר.

אלונה, אישה שחצתה את שנות הארבעים של חייה, עדיין אוספת את שברי הרומן שלה לגבר נשוי, ומחפשת אהבת אמת. באיתן, היא רואה נפש טועה, אותה היא תוכל לאלף ובכך ליצור זוגיות, תיקון לאכזבות העבר של שניהם. האם אפשר להתחיל מחדש, ללא משקעי העבר?

את היכולת שלנו לקבוע את גורלנו, למרות נקודות הפתיחה הרעות של חיינו, מעמידה שמיר, בסימן שאלה. היא מחדדת את השאלה התנכ"ית הגדולה, " אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ". (ירמיהו ל"א, כ"ח) בניגוד לגישה זאת, שמיר בשם הספר, מעמידה גישה הפוכה: המיטה שאתה מציע בעצמך.

את התשובה מעמידה שמיר, לבחינה באמצעות, עלילת הספר הנעה בשני צירי זמן, בה עלילת העבר המקבילה לעלילת ההווה, לוקחת אותנו כחמישים שנה לאחור, לספור הוריו של איתן רוסו בתקופת המנדט, לימי בראשית ולחטאים הקדמונים.

אהובה, (שם מכמיר לאישה שלא ידעה אהבה בחייה) אימו של איתן, אחות מתלמדת בבית חולים בחיפה המנדטורית, חווה אהבה נכזבת לרופא מתמחה, מתאהבת באופן נואש בבצלאל, גבר פשוט וקשוח, שחולם להקים מטע משלו, הלוקח את אהובה למושבה. אהבה פראית ותשוקות מודחקות, אותן מתארת שמיר, בקטעי ארוטיקה עדינים ויפיפיים, הפכה לשנאה בין השניים, המזכירה את הביטוי התנכ"י: עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה. (שיר השירים ח, ו)

מה גרם להם לשנוא האחת את השני, כיצד השבר הזה ישפיע על ילדיהם. זאת השאלה הגדולה לה תנסה שמיר, לתת תשובה רגישה, מלאה בגוונים של הבעות והתבוננות רגישה אל נופי העיר והטבע ואל נופי הנפש של גיבורי הספר, בעלילה הכתובה בצורה מרהיבה, שהצליחה לעטוף אותי בעצב אין סופי ובאמפטיה לאנשים הנואשים שיש להם גאווה לאופן בו הם מתמודדים עם חייהם.”

“שמואל יריב / כמה מילים על "המיטה שאתה מציע בעצמך"
רומן בחמש מערכות
מאת אילת שמיר
ספריה לעם, הוצאת עם עובד

זהו אחד הספרים המיוחדים שהתפרסמו לאחרונה בארץ. מכיוון שהוא כל כך מיוחד, אני משער שקהילת הקוראים תתחלק לשניים. קבוצה אחת תכלול קוראים שלא יאהבו את הספר, ואולי יעדיפו להניחו בצד מבלי שיסיימו אותו, ולעומתם, הקבוצה השנייה תכלול קוראים מלאי התלהבות והערכה לספר הזה, שבהנאה יקראו דפים שלימים פעם ועוד פעם. אני נמנה בין אלה שהתלהבו מהספר, מעריך את העבודה הרבה שהושקעה בחיבורו (שש שנות כתיבה), מאוהב בדמויות שיצרה המחברת (אף שלכאורה הם אנשים קטנים השקועים בחיים מלאי רפש שמסיבות שונות אינם מנסים להתרומם, או סוסים וכלבים. כן, גם לבעלי החיים העניקה המחברת נשמות), מאוהב בתיאורי הנוף שמחד נכתבו בקלילות נרמזת, מעלים את האור והצללים, את הצלילים ואת הריחות, ומאידך מרמזים על הלכי הנפש של הגיבורים באותם מקומות שהסופרת מתארת.
הספר כתוב בסגנון מיוחד. הכול נאמר ברמזים. גם העלילה נבנית ברמזים. אין בטקסט סדר כרונולוגי. העלילה מתרחשת במשך חמישים שנה, כולה יחידה אחת, ואין בכתיבה מוקדם ומאוחר, או נכון לומר, יותר מחמישים שנה בחייה של משפחה מתנקזים אל יום אחד, ערב ראש השנה של שנת 1991. זה ללא ספק הופך את הספר לקשה לקריאה. בכדי להצליח לעקוב אחרי העלילה, אחרי ההתרחשויות ואחרי הגורלות של הגיבורים השונים (אכן הביטוי גורלות מתאים כאן) נאלצתי לקרוא את הספר פעמיים פלוס.
זהו סיפור חיים של שני דורות של משפחת רוסו. האב בצלאל, האם אהובה, שני הבנים איתן וגידי ואלונה אשתו של איתן. הבן הצעיר גידי ירד לאוסטרליה ומאז הוא חדל לתרום להווי המשפחה ולעלילת הרומן. העלילה מתרחשת במושבה חקלאית בין חדרה לחיפה. הדור הראשון מיוצג על ידי בצלאל, פועל בתעשייה בחיפה, שב-1941 מחליט להיות חקלאי ולהעביר את מקום מגוריו למושבה. הוא רוכש נחלה עם בנין ישן ונוטע מטע של עצי אבוקדו. עוד בהיותו בחיפה הוא הכיר את אהובה, אחות צעירה מתלמדת. בגלל אכזבה מבחורים שהכירה בחיפה, "כמו כלבה נטושה שכמהה לבעלים חדשים היא נמשכה אל הפועל החסון ממפעל הפלדה, כי זה מה שהוא היה בעיניה אז, בצלאל רוסו, בסוף הקיץ של שנת 41' עדיין לא בעל אדמה, עדיין לא בעל מטע, אלא פועל פשוט" (עמוד 210), והיא הולכת בעקבותיו למושבה. השניים עובדים בחריצות במטע שמתפתח ומניב פירות משובחים. קשר חזק נוצר בין האב ושני הבנים שהוא רואה בהם את ממשיכי דרכו. שנת 1951 זו שנה שפידיונים ערבים באו למשקים במדינה הצעירה לגנוב צינורות השקיה, ועדרי צאן ובקר, ואף לרצוח יהודים. מידי שבת הולך בצלאל עם שני בניו למטע לבדוק אם לא נגנבו הצינורות שנועדו להשקות את העצים. שבת אחת הם נתקלים בפידיון שמתכוון לגנוב את הצינורות ואף לרצוח את בצלאל. איתן הבן הבכור, שבסך הכול הוא בן תשע, רוצח את הפידיון בעזרת האקדח של אביו. למרות חיי המשפחה שלכאורה נראו יפים, בצלאל אינו יודע לאהוב אישה או לקבל ממנה אהבה. ואף שהתשוקה קיימת בין השניים, אחרי כעשר שנים הוא עוזב את הבית ועובר לגור בצריף שבפרדס. זמן קצר לאחר מכן הוא מת מדום לב. אהובה נותרת לבדה, מגדלת בעצמה את הילדים ובעזרת פועל ערבי מצליחה להמשיך בעבודה החקלאית בנחלה הישנה ובמטע האבוקדו שנטע בעלה. היא נפטרה שלושים שנה לאחר מות בעלה.
הדור השני של המשפחה מיוצג על ידי איתן שעקב תאונה הפך לנכה באחת מרגליו. איתן אוהב סוסים ומתייחס אליהם כאל בני אדם. הוא, המתקרב לגיל חמישים, שלא כבני דורו של אביו, אינו רואה בחקלאות אידיאל ומחליט להפוך את המשק החקלאי לחווה לגידול סוסים. את הרכיבה על הסוסים הוא רוצה לנצל כאמצעי לריפוי נכים. לשם כך הוא נעזר בשני פועלים ערבים צעירים שהם בניו של הפועל שעבד אצל אימו ואותם הכיר מאז שהיו ילדים. ההשקעה בפרויקט מכניסה אותו לחובות גדולים. לשם שינוי הייעוד של המשק הוא פונה למשרד של אדריכלים בתל אביב ושם הוא פוגש באדריכלית אלונה, שמתקרבת לגיל שלושים ושמונה. גם היא כאהובה, בגלל אכזבתה מבחורים שהכירה בתל-אביב, הולכת לחיות עימו במושבה. אלא שגם איתן כאביו בצלאל, אינו יודע לאהוב אישה או לקבל ממנה אהבה, והחיים בבית מתוחים. אלונה, שמחפשת תחליפים לבדידות בחייה עם איתן, מנסה להתקרב לסוסים, במיוחד לסוס שהיה אהוב על איתן. אלא שהסוס בועט בה ובערב ראש השנה היא מוטלת דמומה על רצפת הבטון מבעיטותיו של הסוס. כשאיתן מבחין באשתו, הוא לפתע חש באהבה עמוקה שיש לו כלפיה, ולמרות שהיא נותרה בחיים, הוא מתנפל על הסוס, "כורך חבל סביב צווארו, מלפף אותו סביב גזע עץ, קושר ומצמיד במצולב גם את ארבעת הרגליים, ומהדק את החבל כל כך, עד שהסוס כורע פתאום על עומדו וקורס. את הראש הוא מכה ואת הצוואר, ושוב את הצוואר וגם את המותן, ואחר כך ירכיים, ברכיים, שוקיים, שני גרביים לבנים, ארבע פרסות, עד שהגוף הגדול מתמוטט לגמרי ומפותל למין סימן שאלה משונה." (עמוד 419).
יש בספר תיאורים רבים יפהפיים של התשוקה המינית, של הגברים לנשים ושל הנשים לגברים. אלא שהתשוקה מתוארת בעדינות. למשל, בתיאור שבצלאל מגלה שהוא מאוהב באהובה, "ועכשיו נדמה לו שהוא רואה בה עוד דבר שמעבר לסירוב; משהו שמצוי שם, בעומק גופה, מעבר לדלפק האחיות ומעבר למדים הצחים, ומעבר לארשת המרוסנת ולחיוך המנומס שעלה של שפתיה בלי שום מאמץ. אילו רק הושיט עכשיו את ידו, היה יכול לגעת ולהרגיש. אילו רק יכול היה. אבל משהו כבר ניעור בתוכו והזרים דם בעורקיו, והדבר הזה שיצא משליטתו נפנה לעבר האישה הצעירה הזאת כמו מחוג שמש נסתר" (עמוד 186).
חשתי בספר הד לשינויים האידיאולוגים של המתיישבים הציונים בארץ ישראל. בשנת 1941 עדיין גאולת הקרקע, עבודת הכפיים והחקלאות היו ערכים חשובים ביישוב בארץ ישראל. (אבל גם אז היו גם כאלה שהעדיפו להחזיק את אדמותיהם רחוק ולהמשיך ולגור ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב). בשנות החמישים רכשה אהובה עגלה עם שני סוסים כדי להסיע את התוצרת החקלאית שהניב המשק (לא מכונית או טנדר). היא חיה בביתה במושבה עם אריחי חרסינה מצהיבים, עם כיורים חלודים וברזים מטפטפים ונהנתה מעצם החיים בארץ. בשנת 1999 אלונה רוצה להרגיש שהיא נפוליון. ואיתן בינו לבין עצמו הסכים עימה שבבוא הזמן, יחליף את המטבח הישן ואת חדר האמבטיה. כשנודע לבצלאל שאהובה בהריון הוא נושא אותה לאישה. אך לאיתן ישנה בת בלתי חוקית. הוא אמנם שומר על קשר איתה, אבל בכל זאת...
לסיכום אני ממליץ על קריאת הספר הזה. אמנם כשתגיע לעמוד 100 עדיין תתלבט אם להפסיק בקריאה. אבל בעמוד 250 כבר תחליט שזהו זה ובעמוד 440 תרגיש כי חווית חוויה ספרותית מיוחדת במינה.”

“אהבתי..כתיבה קולחת .. מערכות יחסים מורכבים אצל הדמות העכשווית בסיפור וגם אצל הוריו בעבר. סוד נסתר שמעכיר את האהבה שקיימת בין הזוגות. עקשנות אילמת להתעלם מהסוד אך הוא מכתיב את חייהם של האחים וההורים. ממליצה.”