“אהיה הראשונה להודות שאני חיה בבועה. אני יוצאת מהבית רק כשצריך, נמנעת כמעט לחלוטין מחשיפה לחדשות ומרוכזת אך ורק בעיסוקי השוליים ובסביבתי הקרובה. הייתה לי פעם טי שירט שקופה מכביסות עם הכתובת What has reality ever done for me?. שאלה טובה.

קשה לתושבי בועה להתנגש בעל כורחם במציאות, תהא אשא תהא, אך קשה אפילו יותר להחשף לקיומן של בועות אזוטריות אחרות, עולמות בזעיר אנפין שלהם חוקים משלהם.

זה לא מכבר הזדעזע עולמי השקוף והשביר משני מפגשים עם בועות מקבילות.
על הראשון לא ארחיב- רק אקרא לבועה בשם- "יום הולדת בספא לילדות בנות שמונה"
והשני הוא הספר הזה- "משתה" של גיל ססובר (לא, זה לא ההוא, זה אחר)- ספר בישול שנראה כמו שיר, מאוייר באופן חריג, אסתטי אבל חריג, ותוכנו מעורר בי מין אנטגוניזם לא רציונלי.

לעולם לא יביאו לשופרסל דיל אקסטרה, סניף המרכבה חולון, כריש חול (בערבית סלפוח, בלי ניקוד, אז מי יודע איך הוגים את זה? יהיו פדיחות בנמל) ואם כבר יביאו הוא לא יהיה כזה שניצוד ברשת הנמשכת החוצה בידי הדייגים מהחסקות הקטנות אלא כזה שנידוג ברשת של הטרולים, "אותן סירות הרסניות שפשוט גוררות רשתות ענק על הקרקעית ומחריבות הכול" ולכן במאבקו שחרר חומצות אמינו שהן מקור ריחו הרע ויש לבשלו בחלב במשך שעה לפני הבישול האמתי (לסקרנים: מחבת חמה מאוד, הרבה חמאה ותוך כדי להוסיף לימון כל הזמן כדי לא להניח לו להתייבש).

בין לבין משולבים ציטוטים וסיפורי זימה (כמו הכריש, לא לכל טעם וכמו הכריש, גרמו לי לחיוך נבוך ולהדהוד של תחושה מוכרת, שהחיים הם במקום אחר וגם מאוד מעייפים). גם המתכונים עצמם נראים כמו הרהורים- החומרים (ב bold) מתמזגים עם אופן ההכנה (ב plain) באופן "פשוט, נעים ולא מתאמץ, כמו שאוכל צריך להיות. כמו שהחיים" (ציטוט מגב הכריכה).
רות סירקיס, אַיֵך?

בסדר. הבנתי. הבועה שלי פרובינציאלית.
כמו הארנבת של לאה גולדברג, "יושבת אני בבית יום ויומיים חושבת: מה אבשל לארוחת צהריים?" ושוב נופל הפור על שניצל ופסטה אדומה בתנוחה מיסיונרית.”