האם אלה שאינם עוד, רוצים שאכתוב אותם? אולי הם מעדיפים להישכח, כמו שנשכחו בחייהם. עיתים הם מביטים בי בעין יפה כאומרים המשיכי. עיתים הם שולחים יד מקברם, אוחזים בעט ואינם מניחים לה להמשיך ללכת הלאה. אני רצה אחרי הזיכרונות, פותחת פשפש אל העבר ומביטה דרך וילון עכור שכוסה בקטראקט של זמן. פעמים אני רואה ברור ופעמים הדמעות נכנסות אל האירועים ומכניסות בהם מעצמן. חלק מן הדברים רחקו ממני וחלק נעשו, עם הזמן, קרובים אליי מתמיד. עיתים נדמה שהדברים אינם רוצים להיחבא וגם אינם רוצים שאבלוש אחריהם. 'אם תניחי אותנו לנפשנו, נשוב ונתגלה', כך הם אומרים. אני עונה להם שאנחנו תקועים ביחד, עוד מימי בראשית. אולי אלמד אותם לוותר וללכת ועלי השלכת של השכחה יכסו אותנו בכתום. אני כותבת את שאני כותבת, כי לכל אחד מהדברים יש סיפור שעדיין לא נכתב. בקשר לתוצאה, אינני יכולה לומר. אניח למתים לשפוט....

אני ישנה על הלחי פורח תלתן. מתפתל בתלתלים תכולים אל הלב אפשר לנשום מאות כחול בלי להתעורר אשתול מעט יופי להרגיע לחי בוערת ואמשיך לישון ככה כמו אדם בתוך אבטיח...

'שפת אם', ספרה השישי של יפה וגנר, הוא דיאלוג חשוף עם אימא ועם האימהות. סיפורה הביוגרפי של האם כורך יחד אתו סיפור על משפחה, על יחסי אם ובת, על הגירה ועל האובדן הכרוך בה. השפה – שפת המילים, שפתה של האם בארץ הולדתה ושפת האימהות– נוכחת במלוא העוצמה. אבל מעבר לכך פורשים השירים חוויה קיומית של היות בת, היות אם והיות אישה. לספר שלושה חלקים: "מלמלת משפט", "מרגליות זמן", "גחלי געגועים", ובתוכם משולבים שני קטעי פרוזה - "ציפורים" ו"רוחות זיכרון". ...

יהדות עיראק מתעוררת לתחייה! הרומן החדש של המשוררת, הציירת והסופרת יפה וגנר מעיר לחיים אירועים היסטוריים מכוננים בתולדת יהדות עיראק ושופכת צבע טרי וחדש על אנשים, מקומות ויחסים! ביד רכה מגוללת יפה וגנר (יאיר-פור) את סיפורה האישי של הגיבורה ואת סיפורה של יהדות עיראק, על רקע אירועים היסטוריים מכוננים. וגנר מתארת בלשון חיה וציורית את חיי הקהילה היהודית במלוא עוזם, ללא כחל וסרק, ופורשת סאגה משפחתית רחבת יריעה וסוערת. יפה וגנר נולדה בפרס למשפחה בגדאדית. לארץ עלתה מיד לאחר קום המדינה. ילדותה עברה עליה ברמת גן. למדה בסמינר לאומנויות בתל אביב והשלימה את לימודיה בבצלאל בירושלים. במשך כמה שנים לימדה ציור, ציור אופנה ותולדות הלבוש. לאחר מכן למדה תכנות ועבדה בתחום המחשבים בחומרה כמעצבת שבבים. עד היום יצאו לה 5 ספרי שירה, 2 קובצי סיפורים קצרים ורומן. בנוסף על היותה כותבת, עוסקת וגנר גם בציור. במהלך השנים הציגה בכמה תערוכות בתל אביב ובירושלים. ...

בספר "דמעות בגודל החידקל", יפה מפיחה חיים ברמת גן של שנות החמישים, על שלל דמויותיה הצבעוניות והייחודיות: האיש הספק משוגע ספק צדיק, האשכנזי שלא יכול ללכת אבל ברור שצריך לסחוב אותו לבית הכנסת אפילו שהוא אשכנזי, הדודה העיראקית העשירה מלונדון עם האישיות המסנוורת שכל משפט שלה יכול להיכנס לספר ציטוטים של דברי חכמה, האם החזקה וההוללת שמנחילה את מורשתה לבתה, האב שנולדו לו חמש בנות והוא מרגיש הרחק בעורף האויב ועוד. אך העיקר בסיפורים אינו הציור המדויק ורב המימדי של הדמויות, אלא מערכות היחסים המורכבות ביניהן והמפגש בין עולמות הנבדלים זה מזה אך נאלצים להיפגש: הילדה הנכה היושבת בכתה ליד "מלך הכיתה" הכריזמטי, בנות המשפחה שמשמרות עבור אב מסורתי סגנון חיים של פעם, תוך הסתרת העובדה שהבת הולכת לבית הספר, הבת שרוצה להתגרש מבעלה הבוגדני אל מול אמה שלא מכירה כלל במושג הגירושין, האחות שיודעת יותר טוב מכולם לאיזו בת זוג אחיה זקוק, מול גיסתה התמימה והשונה. לפיכך, התחושה המלווה את הקוראים במהלך הקריאה איננה היזכרות סנטימנטלית בעולם שכבר עבר, אלא מציאות רבת סתירות ומורכבת הרלוונטית גם לימינו. יפה וגנר נולדה בפרס למשפחה בגדאדית. לארץ עלתה מיד לאחר קום המדינה. ילדותה עברה עליה ברמת גן. למדה בסמינר לאומנויות בתל אביב והשלימה את לימודיה בבצלאל בירושלים. במשך כמה שנים לימדה ציור, ציור אופנה ותולדות הלבוש. לאחר מכן למדה תכנות ועבדה בתחום המחשבים בחומרה כמעצבת שבבים. שני ספרי השירה שלה, 'כאב הבית' ו'כתמים על הצחוק' יצאו לאור בהוצאת כרמל. בהוצאת צבעונים יצא ספר השירה 'הצפייה הצהובה של החרצית'. בהוצאת כתב יצאו לאור שני ספרי סיפורים קצרים 'ריח של כחול כביסה ושום' ועתה 'דמעות בגודל החידקל'. בנוסף על היותה כותבת, עוסקת וגנר גם בציור. במהלך השנים הציגה בכמה תערוכות בתל אביב ובירושלים....