“פרויקט בן צרויה - 3

למדתי היסטוריה, אך לא הפכתי מורה להיסטוריה. לתשוקתי הלא ממומשת אני נותן ביטוי בקריאת ספרי היסטוריה, קריאה פסיבית, שאין בה סקרנות המובילה לחקירה, דרכה בקשתי בעבר לגלות ולפתור תעלומות היסטורית לא מפוענחות, בכדי להגיע לשורש האמת, או להציע פתרון מקורי משלי. לאחרונה הרגשתי מבלי שהתכוונתי, שאני צולל ונסחף לפרשיה היסטורית, מסתורית, רווית סתירות והשערות, מנסה להבין את האמת שלה. עיסוק הכרוך באובססיה לנושא שלבטח לא מעניין כמעט אף אחד. אם יש לכם מעט סבלנות, אני מבקש לשתף אתכם בתעלומה ההיסטורית מרתקת, שיש לה השלכות למציאות העכשווית, מעצם היותה תבנית אנושית מעניינת המגיחה אלנו כעת בצורה דומה.

לא ממש הפכתי לחוקר היסטוריה, וגם ערבבתי בין ספרי מחקר לרומנים היסטוריים, שני תחומי כתיבה שונים, אך חיבורם בראשי העניק לי מרחב גדול של יצירתיות. אל סיפורו של יואב הגעתי כחלק מהעניין שיש לי במלכי בית דוד, שם גילתי את בן צרויה, מי שהיה שר צבאו של דוד, אותו דוד ציווה להרוג באחרית ימיו, כשהוא כבר לא שר צבא. מה הסיבה להוצאה להורג הזאת, האם העובדה שיואב תמך באדוניה, בנו הבכור של דוד כיורש ולא בשלמה, או אולי מדובר בחשבון ארוך שנים, שדויד ביקש לסגור כנקמה אישית ?

לתעלומה הזאת מצאתי שותף יסודי יותר ממני, סם ש' רקובר, מי שכמעט כל חייו הגה בנושא, החל מהיותו תלמיד ביסודי, כעת כשהוא בא מתחום אחר, כפרופסור לפסיכולוגיה ולפילוסופיה של המדע והתודעה, הוא החליט לחזור לתעלומה האישית שלו, יחסי דוד ויואב בן צרויה, באמצעות רומן היסטורי, מהי האמת של היחסים בין השניים, שואל רקובר ?

רקובר שואל שאלה הרבה יותר נוקבת מדוע לא רצחת את המלך ? למה הוא בעצם מתכוון ? התשובה לכך נוקבת לא פחות, מדוע יואב בן צרויה לא חיסל את דוד בן ישי ?

רקובר, טוען טענה מעניינת, האדם החזק והמוכשר שעמד מאחורי ממלכת בית דוד, הוא לא דוד עצמו, אלא שר צבאו, יואב בן צרויה, שהניע מהלכים פוליטיים צבאים משמעותיים בממלכת דוד. רקובר מתאר את יואב, כחכם, בעל תפיסה פוליטית מבריקה, מצביא ולוחם נועז שהביא לדוד ניצחונות מזהירים. הוא היה ציני ואכזר, נמוך קומה, אך מוצק וחזק. דוד לעומתו, היה יפה תואר, אדם שקידם פוליטיקה דרך תככים, ובריתות נטולות סנטימנטים, כמו הברית בן דוד ליהונתן, אהבה מעולם לא הייתה שם, רק אינטרסים, מי שלא בחל בכיבושי נשים כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות, מיכל, אביגיל ובת שבע, (רשימה חלקית) למרות שהיו נשות איש, מה שחייב לרצוח את בעליהן, אוריה החתי ונבל הכרמלי. הוא היה אופורטוניסט, שדאג קודם לעצמו ולמקורביו, איש שלקח את הקרדיט לעצמו, על חשבון אחרים, כמו שאול, יהונתן, אבנר ויואב, מי שסופריו יצרו לו ספין תקשורתי תדמיתי, שהיה רחוק מהאמת, כמו העובדה שאת גולית הפלישתי הרג אלחנן בן יערי, ולא דוד.

האם דוד תאב הכוח, והארטיסט הסתיר במתכוון את חלקו הדומיננטי של יואב בביסוס המלכות, או שהייתה זאת ברית בין שווים, שבה כול אחד מהם לקח לעצמו את התפקיד שהתאים לכישוריו ולמבנה אישיותו, למרות שהיחסים בין השניים נעו בין אמון לחשדנות תמידית ?

אני אישית סבור שיואב חוסל משלושה טעמים, למרות שלא היה בתפקיד, היה חשש שהוא יישוב לזירה הפוליטית וישפיע באופן שלילי על מעמדו של שלמה המלך הצעיר וחסר הניסיון. אם בעבר התקיים איזון כוחות רופף בין שני המנהגים החזקים, דוד ויואב, הרי שאיזון כזה, בלתי אפשרי לשלמה, בפרט שיואב בחר צד, את אדוניהו הבן השני. הנימוק השני, ממלכה החיה על חרבה, מעל לשמונים שנה, זקוקה לשקט ויציבות, להרגיע מעט ממלחמות, לייצר מדיניות של פיוס ושלום, לגבש סדר יום אזרחי. הסיבה השלשית היא הצורך לייצר את מיתוס דוד כשליחות אלוהית, ככלי תעמולתי לחיזוק שושלת דוד, באופן ששכתבו את מיתוס דוד כבדיה ואמת שנשזרו האחת לשנייה. קיומו של יואב, כמי שידע את האמת, סיכן את נרטיב דוד, מהסיבות האלה נגזר גורלו של יואב לפנות את הזירה, דוד לא נתן לעובדות לבלבל אותו ואותנו.

רקובר, מבקש לספר את סיפור יואב, באמצעות רומן המציב היסטוריה חלופית, המבוססת על ניתוח פסיכולוגי, בדיקה לוגית של העובדות, והשלמת הסיפור באמצעות דמיון, באופן שהוא מפגיש את יואב עם בן, חייל שנפצע במלחמת לבנון השנייה. יואב ובן מגלים בעיות משותפות לאז והיום באופן שבהן מתנהלות סוגיות הביטחון: אגו גברי ואיוולת אנושית כגורמי מפתח בקבלת החלטות, הצדקת אכזריות אנושית כהכרח, שקרים והעמדות פנים, ושימוש בספין תקשורתי, בכדי לבנות סיפור שלא קשור למציאות, מאפיינים זהים בסיפור הקדום והעכשווי. ספר לא שגרתי ומעניין. תולדות דוד מתוארים כשרשרת של קונספירציות, חלקן נשמעות הגיוניות ומפתיעות, וחלקן מעט הזויות.”

“תחילה אזהרה: הספר אינו מיועד למאמינים ואלו שאינם יכולים לקרוא תיאוריות המנוגדות לאמונתם.
זהו ספר עם מחשבה אחרת.על שאול ודויד.
מוצג כאן ניתוח של סיפורו של דויד ושאול בזמן מלכות שאול.
דויד חתרן בלתי נלאה , שואף למלוכה ולשלטון מול שאול המנסה לייצב מלכותו ולקדם את המלוכה הישראלית.
רבות נכתב על המוטיב הזה. הפופולרי ביניהם הוא הספר " מלכים ג" של יוכי ברנדייס.
אולם לא רק הוא. כבר בראשית חקר המקרא המודרני מתפתחות בקרב החוקרים שתי מיפלגות: מיפלגת שאול הטענת כי בהצגתו בספר שמואל נעשה לו עוול, וזו המסורתית המצדדת בדויד.
המיוחד בספר הזה הוא הצגת תמונה סינאופטית של קבלת החלטות, על ידי דויד האופורטיוניסט בכל מחיר,משתמש באנשים ובעיקר נשים לצרכי קידום (אפילו עם התיזה כי דויד שנא בעצם נשים וראה בהם כלי לעלות בסולם).
שאול נמצא בסדן מצבים של ביסוס ממלכה מול פלישתים, מתן אמון שמכזיב בילדיו ( מיכל ויהונתן) שנסחפים בקיסמו של דויד ומקדמים את צרכיו ודחפיו ושמואל שמרגיש כי הוא מאבד מסמכויותיו לטובת המלוכה ( של שאול).
הסיפור מוצג עם השיקולים הפוליטיים חברתיים כאילו אנו מצויים כיום בתוך הארועים.כל צעד מקבל הסבר, בעיקר פוליטי אינטרסנטי. בצורה מרתקת.
במשך הקריאה חשבתי כי הכותב איש של משרד החוץ שמכיר שטיקים כאלו, אבל התברר שהוא פסיכולוג וזה מענין.
אין מה לאמר זהו ספר חתרני באופיו ומעורר מחשבה.
הוא משתייך למחקר המקרא שמוביל פרופסור זקוביץ האומר כי במקרא יש עיקבות לתפיסה שונה.
לדוגמה: גם זקוביץ מצביע על התופעה כי מתן שם לאדם במיקרא מיועד לחזק את האלמנט הסיפורי. כאן מתייחס הכותב לשם נבל (הכרמלי), ושואל וכי מי יקרא לבנו נבל? הוא אינו ממשיך ומצביע כי בנם של אביגייל ו.. ( נבל, דויד?) הוא כילאב.
בקיצור ספר מהנה ביותר. איני בטוח לדתיים ושומרי מסורת.”