מכישלון למאבק


התאריך היה 4 באוקטובר 2023. זה היה ריאיון רדיו קשוח ונוקב בימים הכי סוערים של ניסיון ממשלת נתניהו האחרונה לבצע הפיכה משטרית. בסיומו הטיחה בי ענת דוידוב: ״או קיי, הבנו, אז לאן המדינה הולכת? מה יהיה?״.


לקחתי נשימה עמוקה, ובלי שחשבתי על כך מראש עניתי: ״אנחנו הולכים לקראת קטסטרופה. אם לא נעצור כאן, מדינת ישראל הולכת לאבדון״.


המראיינים היו דוידוב ואודי סגל, בתוכנית הבוקר של רדיו 103FM. הנושא היה השעיית ההתנדבות למילואים עליה הכריזו טייסים ולוחמים אוויריים במילואים, נוכח המהלכים הכוחניים והאנטי דמוקרטיים של הממשלה. הצטרפו אל אנשי חיל האוויר לוחמים מהיחידות המיוחדות, ורבים אחרים שמתנדבים לשירות מילואים ביחידות ובתפקידים שמחייבים התנדבות.


תמכתי בהם בכל ליבי וככל יכולתי. זה נראה לי צעד הכרחי כל עוד ממשלת ישראל ממשיכה לחלל את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת המדינה שלנו, ומתייחסת לאבן הפינה של מדינת ישראל, מגילת העצמאות, כאל ״נייר חסר ערך״, ש״חתמו עליו בסך הכל 37 אנשים לפני 75 שנה״.


״זה המעשה הכי פטריוטי והכי ציוני שאתם יכולים לעשות״, קראתי מעל כל במה, ועודדתי אנשי מילואים נוספים להשעות את התנדבותם.


בעצמי שירתתי 31 שנים בסדיר ובקבע, ולאחר מכן התנדבתי למילואים במשך 20 שנים נוספות. האמנתי שבמצב המשברי המסוכן שנקלענו לתוכו, הדרך היחידה להציל את ישראל מנפילה לתהום היא יצירת משבר במערך המילואים. האטימות של נתניהו וסייעניו הוכיחו כי רק צעד קיצוני עשוי לעצור את הדהירה לעבר דיקטטורה, ולמנוע מהם למוטט את הערך שמבטיח יותר מכל את קיומנו בסביבה העוינת שלנו — הסולידריות החברתית.


שאלות המראיינים היו חדות ונוקבות. ״זה עידוד סרבנות״, ״זאת פגיעה בביטחון המדינה״, ״זאת הכנסת פוליטיקה לצבא״.


עניתי בסבלנות, אם כי הייתי נרגש, וביקשתי מהם להפנות את שאלותיהם הנוקבות אל ראש הממשלה ושריו. ״למה אתם לא מראיינים אותו, ושואלים אותו איך הוא מוכן לסכן את עתידה של מדינת היהודים היחידה בעולם בגלל אינטרסים פרטיים שלו ולמען גחמה של חבורה קיצונית קטנה שהשתלטה על הקואליציה.


״הוא והצוות שלו הם אלה שנושאים באחריות. למה אתם לא דורשים תשובות ממנו?״.


ניתן היה לחוש שהמראיינים מזדהים עם דבריי, למרות שמילאו היטב את תפקידם והמטירו עלי שאלות קשות. בסיום הריאיון הגיעו השאלה והתשובה שפותחים את הספר:


״לאן המדינה הולכת? מה יהיה?״.


״אנחנו הולכים לקראת קטסטרופה. אם לא נעצור כאן, מדינת ישראל הולכת לאבדון״.


אמרתי ולא ידעתי מה אמרתי. שלושה ימים בלבד אחר כך התחוללו האירועים המזעזעים של 7 באוקטובר 2023, ונחת עלינו האסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. אפשר כמעט להתגעגע לימים הסוערים של הריאיון בעידן הנורא שבו אנחנו חיים מאז ״אסון נתניהו״. כשהזהרנו מפני ממשלת החורבן, אפילו הפסימיסטים הפסימיים ביותר לא חזו חורבן שכזה.


⬉ ⬉ ⬉


כתבתי את רוב פרקי הספר לפני שפרצה ״מלחמת 7 באוקטובר״, מתוך תחושה עמוקה של שליחות. לאחר חודשים ארוכים של פעילות בקדמת המחאה הציבורית — נגד השחיתות השלטונית ונגד המזימה לנצל את הכלים הדמוקרטיים כדי לקעקע את אושיות הדמוקרטיה — נצרבה בי התובנה כי במבנה הפוליטי הקיים, בלי מחאה עוצמתית, שתזעזע את החברה והמשק, ישראל תאבד את עמוד השדרה הערכי שלה ואת יתרונותיה הכלכליים, הרוחניים והביטחוניים, וייפגע גם מעמדו של העם היהודי בעולם.


מנהיגי עבר, פוליטיקאים מנוסים ואנשי רוח הסבירו לי על סמך ניסיונם העשיר כי לא נוכל להיחלץ משלטונו ההרסני של נתניהו אם לא תיפול עלינו קטסטרופה. זה היה מסר שיכול לרפות ידיים ולייאש, אבל הבית שבו גדלתי, תנועת הנוער, 51 השנים בחיל האוויר, האירועים השונים בחיי — כל אלה הובילו אותי למסקנה ההפוכה.


הבנתי כי מוטלת עלי החובה לעשות כל שביכולתי על מנת למנוע את הקטסטרופה. ידעתי שלא אוכל לסלוח לעצמי, שלא אוכל להסתכל בעיניהם של ילדיי ונכדיי, אם אשב ביציע או על הגדר.


הוריי ניחנו במודעות ערכית וחברתית מפותחת, אבל אף פעם הם לא ניסו לקחת את ההובלה או לתפוס עמדת מנהיגות. לא בוועד הבית, לא בוועד הכיתה ובטח לא בוועד העובדים או בציבור רחב יותר. בניגוד אליהם, לי אין יכולת לעמוד מנגד או להשקיף על פועלם של אחרים מעמדת המבקר.


בית הספר הריאלי כיוון למצויינות אישית יותר מאשר למנהיגות, בוודאי לא פוליטית. במבט לאחור אני חושב שחיל האוויר הוא זה שנטע בי את התשוקה להוביל, להשפיע, להתמודד גם מול אתגרים שנראים בלתי אפשריים.


באופן לא מפתיע, יוצאי חיל האוויר בלטו בנכונותם לרדת למגרש ולהיאבק על עתידנו בארץ, תוך תשלום מחירים אישיים, מתחילת המאבק. מצאתי את התכונה הזו גם בקרב יוצאי היחידות המיוחדות בפרט, ובקרב לוחמים לשעבר בכלל. זהו אחד הערכים המייחדים את צה״ל, בעיקר בדרג הלוחם, וזה אולי מסביר את התופעה שרבים מבכירי צה״ל ממשיכים במסלול הציבורי לאחר שהם פושטים את המדים.


אישית, חשתי גאווה לגלות בשורות הראשונות של המחאה את חבריי ממערך התובלה. דווקא מי שלא נהנו מהילת הזוהר במדים היו הראשונים להתייצב ב״קו האש״ האזרחי. בפעולותיי שלי הרגשתי שאני מייצג אותם ומחויב אליהם.


הרחיב את ליבי לראות מאות אלפי אנשים, רבות מהם נשים, שלא היו פעילים במאבקים ציבוריים מעולם, מתגייסים למאבק חייהם על עתיד המדינה שלנו.


לעומת זאת, למשפחה הפרטית שלי היו לא פעם סדרי עדיפות שונים. אף פעם הם לא היו מהמתפארים בהצלחותיי, בדרגותיי או אפילו בצל״ש שקיבלתי. אחרי התשלום הכבד ששילמו לאורך שנים ארוכות, כשנדחקו לעדיפות שנייה מול דרישות התפקידים שמילאתי, הם ציפו למנוחה ממשימות לאומיות וממחויבות שדוחקת אחורה את המשפחה.


אני מאמין שקונפליקטים דומים התרחשו בבתיהם של רבים מחבריי. המשותף לכולנו הוא שכשהמצב קשה או קוראים לנו — אנחנו מתייצבים. רבים מאיתנו עוד לפני שנקרֵאנו.


⬉ ⬉ ⬉


בתחושתי היום, שלהי 2024, נכשלתי. לא זו בלבד שלא הצלחתי למנוע קטסטרופה נוראה, נתניהו וחבורת המחריבים שלו ממשיכים לשלוט במדינה, ומנהלים בצורה כושלת ומחפירה את המלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות, תוך הפקרת אזרחים וחיילים חטופים לגורלם והקרבת חיי חיילים ללא מטרה ראויה.


אנחנו ניצבים מול המשבר הגדול ביותר של מדינתנו מאז נוסדה עם ממשלה שנטשה, לראשונה מאז קום המדינה, חבלי ארץ נרחבים, והם שרופים וחרבים. ממשלה שהפכה מאות אלפי ישראלים חרוצים ונאמנים לעקורים — ללא בית, ללא עתיד, ללא תקווה.


ממשלה שהטמיעה בכל אזרחי המדינה השפויים מידה של יאוש. שהציבה סימן שאלה מעל המשך קיומה של מדינת ישראל. לא סימן שאלה בר-חלוף של ערב מלחמת ששת הימים או הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. סימן שאלה שמרחף מעלינו שנה תמימה, ורק גדֵל.


את הכישלון האישי שלי אני יכול לנתח ולהסביר לעצמי. מה שחשוב הרבה יותר הוא הכישלון הלאומי — איך קרה שתנועת המחאה העצומה, שהתחילה בקטן במחאת היחידים ובכיכר גורן בפתח תקווה, הכפילה את עצמה מול רחוב בלפור בירושלים והתעצמה עוד יותר בצומת קפלן בתל אביב — נכשלה?


וחשוב מכך: מה אנחנו צריכים לשנות ולתקן כדי להציל את המדינה שלנו, רגע לפני שהיא מתדרדרת באופן בלתי הפיך לתהום של משיחיות, גזענות ושחיתות.


כיצד קרה שתנועת מחאה אדירה, שעוררה התפעלות ברחבי העולם בנחישותה, בהתמדתה ובבחירתה העיקשת באי אלימות, ואשר השכילה לצלוח את תקופת הקורונה, הצליחה להביא להקמתה של ממשלת שינוי והצליחה להתגבר על מחלוקות בין קבוצות שונות, עם אג'נדות מגוונות — כיצד קרה שהמחאה האדירה והמדהימה הזאת לא הצליחה למנוע את האסון. האסון שהיא זעקה והתריעה מפניו.


⬉ ⬉ ⬉


תמיד הייתי מאלה שאינם בורחים מבעיות או ממשברים. נשאבתי לתוך כל קושי ואל מול כל משוכה מתוך דחף פנימי ואמונה, נאיבית לפעמים, כי ביכולתי לתרום לפתרון המשבר. מרגע שאני זוכר את עצמי רציתי להשפיע, גם אם הדבר היה כרוך בעימותים או גבה מחירים אישיים.


כך גם כעת, שנה אחרי אסון 7 באוקטובר. אני חש שמשא כבד מונח על כתפיי. לא מתוך יומרה, אלא מפני ש״הבית בוער״ כבר מזמן אינו קלישאה.


הלהבות עולות ומתחזקות, ואין זמן להתייפייף או להיות נחמד. חייבים להניח בצד כל דבר אחר. כל דבר פרט למאבק עיקש וחסר פשרות, שאם לא כן נגזרת על כולנו כליה.


השתמשתי בסיפוריי האישיים כדי להקל את הקריאה ואת ההתמודדות עם הנושא הכבד של עתידנו במדינה שלנו. אני הפרטי ממש איננו העיקר, ובהחלט לא חשוב. אני מחשיב את עצמי כפרט קטן המייצג רבים מאוד. רבים מאוד שחרדים לגורלנו ומחפשים את הדרך הנכונה להיאבק להצלת ישראל. אם לא נפיק את הלקחים, נתחקר את מעשינו ונפעל טוב יותר, לא נצליח לשנות את הכיוון האסוני שבו צועדת ישראל. העובדה שצה״ל, השב״כ והמוסד מצליחים לחסל את בכירי אויבינו לא מחפה על אובדן הדרך ולא תורמת כהוא זה לאיחוי השבר הפנימי החמור, אשר הוא-הוא האיום הקיומי האמיתי שלנו.


אני מקווה שרבים ימצאו את עצמם מיוצגים בספר הזה. בכל מאודי אני מאמין שבכוחנו זה נושיע את עם ישראל.


מה פתאום ספר


הטלפון צלצל. מצידו השני של הקו הזדהה בפניי אדם שהציג את עצמו ככתב בכיר של תחנת הטלוויזיה הראשית בהולנד. הוא שאל אם אהיה מוכן להתראיין למהדורת החדשות של סוף השבוע.


שאלתי באיזה נושא. הוא השיב שהנושא הוא המחאה נגד ראש הממשלה, כי הבין שאני אחד המובילים של מחאת בלפור.


בשמחה, עניתי. אשמח להתראיין. הצעתי שנתאם את הריאיון לאחד מסופי השבוע — שם, בבלפור, כשהמחאה שוברת שיאים, כדי שהם יוכלו לראות ולתעד מה מתחולל ברחוב. עם הרקע הזה, אמרתי לו, אוכל להסביר בצורה הכי טובה את התופעה המיוחדת הזאת.


הוא ביקש לראיין אותי תחילה בביתי. נעניתי בשמחה וקבענו לאחת השבתות בבוקר. להפתעתי, הכתב בא עם צוות שלם. הדבר הראשון שהם ביקשו היה לראות תמונות שלי במדים ותעודות צבאיות. הם שמעו שקיבלתי צל״ש, ושאלו אם אוכל לספר עליו ולהראות את התעודה.


זה היה מבצע סודי, שעדיין חסוי, ולא יכולתי להרחיב, אבל הם התעקשו לצלם את התעודה.


שאלתי למה הם מתעניינים בעבר הצבאי שלי, כשנושא הכתבה הוא המחאה נגד ראש ממשלה מושחת. באותו רגע דפק על הדלת אבי קולטונובסקי, חבר ילדות שהוא נהג מונית וחי ברמת הגולן. הוא בא לקחת חולצות, דגלים וכרזות, כדי לפזר אותם בכמה גשרים שבהם הבטחנו לסייע למפגינים.


הצוות ההולנדי התעקש לצלם אותי סוחב את החבילות אל הרכב יחד עם אבי. רק אז הם התפנו לענות על השאלה. בתרבות שלנו, הם אמרו, מקובל שגנרל בגילך, עם קריירה כמו שלך והיסטוריה של שירות המדינה במשך כמעט 50 שנה, לובש חליפת עסקים כאשר הוא משתחרר מהשירות הצבאי ופונה לעסקים או לתפקיד בכיר בשירות המדינה.


לא ״עושה שכל״ שאדם כמוך מפגין נגד הממשלה אותה הוא שירת, גר על המדרכה, נאבק במשטרה ונעצר. זאת תופעה בלתי מובנת. אנחנו רוצים לנסות להסביר אותה לצופים שלנו.


נפגשנו באותו ערב בהפגנה בבלפור. אנשי הצוות ההולנדים לא הצליחו להסתיר את התרגשותם מהמראות, כשהצלם מתקשה לבחור להיכן לכוון את המצלמה. כשנפרדנו, בסיומו של הערב, הם העניקו לי חיבוקים חמים, למרות שזאת היתה בסך הכל פגישתנו השנייה.


הכתבה שודרה בסוף אותו שבוע בהולנד, בפריים טיים. שלושה מיליון איש צפו בתוכנית. החלק הכי קשה, הם סיפרו לי, היה להחליט מה לא לשדר, כי סד הזמן הטלוויזיוני תמיד לוחץ. בהמשך השבוע קיבלתי טלפונים ומיילים מאנשים רבים באירופה — כאלה שלמדו איתי בפו״ם באנגליה וכאלה שהיו בינינו קשרים עסקיים. הם ביקשו לספר לי עד כמה הם התרגשו מהעובדה שאני חלק מתוך התופעה הייחודית של ״מחאת בלפור״.


זה היה מרגש, אפילו מחמיא, אבל הכתבה בטלוויזיה ההולנדית העירה אצלי לפני הכל את התובנה שאני צריך באמת להסביר — לעצמי וגם לאחרים — איך הפכתי להיות ״אנרכיסט״, ״פריבילג״, ״טרוריסט״, ״מפיץ מחלות״ ו״בוגד״.


אני אשם


יותר מ-6,000 איש ואישה צעדו ב-11 בספטמבר 2020 ממשכנה הראשון של הכנסת, ״בית פרומין״ ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, לכיכר פריז, שאת שמה הסבנו ל״כיכר הדמוקרטיה״, ואל מאהל המחאה מול המעון הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור.


קראנו לה ״צעדת מגש הכסף״.


מובילי הצעדה נשאו שלט ענק עם הכיתוב ״עם חופשי בארצנו״. בין הצועדים אחריהם בלטו קבוצות של בכירים מתחומי התרבות והחינוך, הרפואה, המשפט, ההייטק והביטחון. ביניהם היו חתני פרס ישראל פרופ' רות ארנון ופרופ' דוד הראל, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון לשעבר פרופ' רבקה כרמי, פרופ' עוזי בלר, ראש השב״כ לשעבר עמי איילון, הרמטכ״לים לשעבר דן חלוץ וח״כ בוגי יעלון, האלופים במיל' עמירם לוין ואילן בירן, סגן ראש המוסד לשעבר ח״כ רם בן-ברק, השר לשעבר אפרים סנה, והזמרות אחינועם ניני, קורין אלאל, אסתר שמיר ונוגה אשד.


המסר של הצועדים היה: ״לא נאפשר לאף אחד לקחת מאיתנו את הדמוקרטיה שלנו״.


בסיומה של הצעדה, על הבמה בבלפור, נשאתי נאום. קראתי לו: ״אני אשם״.


הנאום היה קשה וכואב, וביטא כנראה היטב את רחשי הלב של אזרחים רבים. התבקשתי לחזור עליו שבועיים לאחר מכן, שוב ב״כיכר הדמוקרטיה״, בערב יום הכיפורים:


אני אשם. כן, אני אשם


ונתנה תוקף קדושת היום


כי הוא נורא ואיום


ובו תינשא מלכותך


וייכון בחסד כיסאך


ותשב עליו באמת...


באמת. אמת. המילה שכל כך חסרה לכולנו בשנה האחרונה.


ובישיבה של מעלה


ובישיבה של מטה


על דעת המקום ברוך הוא


ועל דעת הקהל הקדוש הזה.


כשימי חשבון הנפש מתקרבים, אני מוצא את עצמי עומד מול המראה ורואה פנים של אשם. ואני רוצה להתוודות: כן, אני אשם!


אני אשם כי כשסגן הרמטכ״ל אמר בטקס יום השואה והגבורה שהוא ״מודאג מסימנים של מה שהיה באירופה בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה״, ועבר סדרה של השפלות וגינויים מראש הממשלה עד אחרון עושי דברו, לא קמתי וצעקתי: יאיר גולן צודק.


אני אשם, כי כשעורך דין בכיר כתב בעיתון מכובד בעקבות כך ש״הגיעה העת לשתוק״, שתקתי ולא צעקתי שזאת סתימת פיות.


אני אשם, כי כשהרמטכ״ל קבע שזאת לא הנורמה המבצעית של צה״ל לירות במחבל מנוטרל, המוטל חסר ישע על הארץ, ומפגינים עם רוח גבית של ראש הממשלה צעקו מול המטה הכללי: ״גדי, גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר״, לא באתי להפגין מולם, לא באתי להביע תמיכה ברמטכ״ל שלנו וברוח צה״ל.


אני אשם, כי כשחבר כנסת אמר שצריך לעלות עם D-9 על בית המשפט העליון לא הובלתי שיירת דחפורים, שתקיף את הכנסת ותגן על שלטון החוק והצדק.


אני אשם, כי כשהכנסת חוקקה את חוק הלאום ומחקה את ערך השוויון, שהוא ערך מרכזי בהכרזת העצמאות, לא נסעתי לכפרי הדרוזים, הצ'רקסים, הנוצרים והמוסלמים בישראל, ולא הכרזתי שאילחם על זכויותיהם ועל כך שיוכרו כששווים לכל אחד מאיתנו כאזרחי מדינת ישראל.


אני אשם, כי כשהם מינו לוועדה לבחירת שופטים נשים וגברים שמבקשים להרוס את שלטון החוק, ומצהירים כי יש למנות רק שופטים שיפסקו ברוח השלטון, הרמתי ידיים בייאוש, לא בצעקה.


אני אשם, כי כשעצרו בתואנות שווא חברים שלי, כשמכת״זיות ירו סילוני מים בצעירים בלתי אלימים וסיכנו את חייהם, כשסוסים דוהרים פצעו מפגינים, כששברו את צלעותיי, כשפינו אותי בצורה בלתי חוקית ממדרכות ירושלים, לא זעקתי על כך שמפקד מחוז נותן לשוטריו פקודות בלתי חוקיות בעליל, ופקודיו, במקום למלא את חובתם ולסרב לציית פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, מצייתים.


וכיוון שאני אשם, אני הולך למחות מעתה, בשמי ובשם חברי, כולל אלה שנפלו בדרך על הגנת המדינה היחידה של העם שלנו, מחאה שאי אפשר יהיה להשתיק אותה.


לעולם לא אהיה אשם עוד בשתיקה והתעלמות. אצעק, אמחה, אפגין. לא אתייאש ולא אקשיב למצקצקים בלשונם. ואני נשבע כאן שלעולם לא אוותר, עד שאצליח לכפר על שתיקותיי.


וכן, יש לי חלום: אני חולם שמאות אלפי ישראלים ייצאו לרחוב, ובזעקתם יטהרו את הטומאה שהשתלטה על הממשלה.


אתם האזרחים הטובים והנאמנים של מדינת ישראל. אני זועק אליכם, המתלבטים מה טעם לקום ולצאת מהבית; ואליכם, התוהים מה רע בשתיקה — הצטרפו אלינו עכשיו, לא בעוד רגע ולא מחר, בטרם יהיה מאוחר מדי.


⬉ ⬉ ⬉


אמי, דינה לבית גולדמן, נולדה ב-1919 בליטא למשפחה דתית אורתודוקסית. היא היתה בת 15 כאשר נשלחה על ידי הוריה לארץ ישראל, ועם בואה הצטרפה לקבוצת החלוצים שהקימה את קיבוץ בית השיטה.


אבי, יהושע אייכהורן, נולד ב-1914 בקמניץ שבגרמניה, הצעיר בששת ילדי המשפחה. כאחיו ואחיותיו הגדולים ממנו, למרות שבאו ממשפחה דתית אדוקה, הוא הצטרף לתנועת ״הבונים״ הציונית. ב-1931 הוא ברח מהבית, כדי להצטרף ל״הכשרה״ בהולנד, משם הגיע כבר ב-1933 לגרעין המייסד של בית השיטה.


הם הכירו בבית השיטה והקימו תא משפחתי חם. אמי היתה מטפלת בבית ילדים. אבי היה ראש קבוצת האורזים של פרי ההדר, ואחר כך עבר לפלחה והיה מפעיל הקומביין הראשון בקיבוץ. יהודית אחותי הגדולה נולדה שם ב-1941, ושש שנים לאחר מכן, ב-1947, הם עזבו את בית השיטה. אני נולדתי בביתם החדש, בקריית חיים.


לפני ואחרי כל התנועות, הארגונים והאנשים שהשפיעו עלי לאורך מסע חיי, שני האנשים הפשוטים האלה הם שעיצבו והם שכיוונו אותי לדרך בה המשכתי בהשראתם בכוחות עצמי.


לא תמיד הוריי הסכימו עם הבחירות שלי. הייתי דעתן ומרדן, אבל תמיד שניהם ליוו אותי מרחוק בהרבה אהבה. אין לי ספק שהם היו מתפוצצים מכאב ומזעם אילו ראו לאן התדרדרה המדינה שהם כה אהבו, ואשר הם כה התאמצו לתרום את חלקם הקטן בהקמתה.


אילו נשאתי את נאום ה״אני אשם״ היום, ערב יום השנה לאסון 7 באוקטובר, הייתי מוסיף לו כמה פסקאות:


נולדתי עם המדינה ב-29 באפריל 1948 להורים חלוצים ציונים, שעזבו הכל ועלו לארץ כדי להקים את מדינת היהודים. הם נמנו עם המייסדים של אחד הקיבוצים המפוארים בעמק יזרעאל, והצליחו להקים קיבוץ וחברה לתפארת, כנגד כל הסיכויים.


כשעזבו את הקיבוץ, אבי התחיל מכלום כפועל נמל. כל חפצו היה לפרנס את משפחתנו, להעניק לאחותי ולי את החינוך הטוב ביותר ולהנחיל לנו את ערכי אהבת הארץ ואת ערכי מגילת העצמאות. כך הגעתי ללמוד בתיכון הריאלי בחיפה, וכך הפכתי לפעיל ״שרוף״ בנוער העובד והלומד.


לפני שהספקתי להיות ״ותיק״ בצבא נלחמתי בפעם הראשונה, במלחמת ששת הימים, כלוחם חי״ר באחד מגדודי הנח״ל. בהמשך, למרות שחלמתי ״להגשים״ בקיבוץ ומעולם לא חשבתי על קריירה צבאית, האירועים הובילו אותי להתנדב לקורס טיס ולשרת 51 שנים בחיל האוויר, מהן 31 שנים כקצין קבע.


ככל שטיפסתי גבוה יותר בסולם הדרגות, השתדלתי שרגליי ובעיקר ליבי יישארו נטועים בקרקע, בערכים שגדלתי עליהם בבית אבא ואמא, בתנועת הנוער ובבית הספר — בישראל היהודית והדמוקרטית, ששאפה לפתח חקלאות ותעשייה והייטק, ובריאות וחינוך ורווחה לכל, ולקיים חברה צודקת וסולידרית.


כשאני מסתכל סביבי כיום, אני מוצא לידי את החברים מאז, מחולות קריית חיים ועצי האורן של חצר בית הספר הריאלי בכרמל. איך קרה שהדור שלנו, שקיבל על מגש הכסף מדינה שנחשבה לנס עולמי, מופת לתקומה מהתקופה הכי איומה של המאה ה-20, מוצא עצמו אחרי 76 שנים בשבר קיומי — במדינה קרועה, שסועה, מוכת שנאה, ששואפת לכוח וזובחת לְשטח?


מה עשינו לא נכון?


מה היינו צריכים לעשות ולא עשינו?


האם אנחנו יכולים לתקן?


כיצד נוכל להושיע?


בכל ליבי אני מאמין שבידינו הדבר — ולנו הפתרון. אעשה הכל, כן הכל! כדי שזה יקרה.


אני מזמין אתכם להצטרף למסע.