קיבוץ מאובק בדרום, טריטוריה גיאוגרפית ורגשית כאחד, מוצאים עצמם אח ואחות מאבדים, לאט-לאט, את כל הבטוח והיציב בחייהם. האובדנים הללו קורעים ברקמת יחסיהם שסעים שאי אפשר לאחות אך גם כובלים אותם זה לזו בשלשלאות שאי אפשר להתיר.

גיבור הרומן ומי שכותב אותו, המכונה בפי כול "פיצקי", ואחותו הנמהרת, היפהפייה וחדת הלשון, ליליה, משתמשים האחד בשניה כצרי לפצעים שהותירה בהם ילדותם המסוכסכת, ופוגעים האחת בשני בדרכים שאינם מבינים.

בכתיבתו צועד יצהר ורדי אל תוך העולמות שהכתיבה בוראת וממשיך ללכת גם כאשר המסע מביא אותו אל מחוזות אסורים. הוא יוצר יקום ספרותי נדיר בדיוקו ובאינטימיות העדינה שלו, שרגלו האחת נטועה היטב בנוף המקומי – חולות נגב, באלות חיטה, בריכת שחייה בוהקת בשמש – והאחרת, בספרות - במעוף שהיא מעניקה, בכנפיים המרפרפות במשפטיו המלוטשים.
שפתו השקופה לכאורה, הדבירה, כומסת במעמקיה הצלולים רבדים המתגנבים בשקט ובביטחון אל מתחת לעור, עד הלב, ואוחזת בו ברכות מכאיבה.
נועה מנהיים