בעבר, ממוארים היו ארצם של הזקנים, הסתכלות לאחור, היזכרות.
כיום אנשים מתארים את חייהם כבר בגילאי העשרים שלהם, כותבים את הממואר הראשון שלהם בגילאי השלושים שלהם, ואת השני בגילאי הארבעים. המהפכה בנרטיב האישי שהתפשטה ברחבי אמריקה בשניים וחצי העשורים האחרונים היא ביטוי של אנרגיה אמריקאית ייחודית: תשוקה להבין באמצע החיים, תוך כדי שהחיים עדיין טריים, ולא לחכות עד זקנה – אז אולי יהיה מאוחר מדי. אנחנו רעבים – וחסרי סבלנות, כבר עכשיו.
אבל מה אם אתה כבר בן שישים, את בת שבעים, אתם בני שמונים, תשעים? תנו לרעם להרעים. יש לכם משהו לומר. אתם חיים ואין לכם מושג עוד כמה זמן נותר לכם (לאף אחד מאתנו אין באמת מושג). לא משנה מה גילכם, יש תחושת דחיפות, רצון שהחיים יהיו מידיים ורלוונטיים.
חשבו על המילה: ממואר. מקורה בצרפתית. זהו עיסוק בזיכרון, חקירה המסתמכת על האופן שבו אנחנו זוכרים. ביסודה זוהי בחינת הטבע הזיגזגי של האופן שבו המוח שלנו עובד. המחשבה על עוגיות צ’יריוס משלחת אותנו בחזרה אל גדר שבורה בחצר האחורית בנברסקה ביום אביב אחד, ואז מקפיצה אותנו אל הפעם הראשונה שבה ניצבנו בפני הר והבנו מהו טוב לב. ריח, טעם – ועולם שלם צץ ועולה.
עד כמה אנחנו מסוגלים להתקרב? כל השאלות הללו, לעתים מטושטשות ולא נוחות: איזה אדם היתה אמא שלך? מדוע שיחקת כדורסל כשכמהת לשחק כדורגל? הראש שלך רצה להתפוצץ עד שלבסוף הסנפת קוקאין מאחורי הגדר ליד תחנת הדלק. ואז הדברים נרגעו והכל היה שליו ושקט, אבל מה היה הגוש השחור הזה שעדיין נתקע לך בגרון?