ביקורת ספרותית על שמר-בית מאת יונתן יבין

---

מה זה שמר-בית? אה, בדיוק כמו שמרטף, אבל אחרת. שמר בית הוא אדם השומר על בתיהם של אנשים, בעת שהם נוסעים מפאת עסקיהם או חופשותיהם, ובכך מגן עליהם מפני סכנת הגניבה. עמוס האוזנר, אדם אפור לחלוטין, חי לו בשגרה אפורה בביתו האפור, במקומו האפור ומעבודתו כפקיד אפור בבנק אפור. ידידו ההולל והתככן מחליט להכניס פלפל בחייו מסית אותו להתפטר, לנטוש את שגרת יומו האפורה, ולהפוך לאדם מעניין. וכל זה יקרה, סמוך יהושפט (זה החבר) ובטוח, אם רק ייצא עמוס לנדודים. וגם ייכנס לבתיהם של אחרים, יתערב בחייהם, יחטט בעולמם. וכך, כשהוא מנושל מביתו ומטורטר הופך עמוס ל"שמר בית", ועל שאר קורותיו יסופר בספרו של יונתן יבין.

הזכירו לי כאן סקירה נשכחת שלי על הספר "69.99", ואז בחוסר ענווה אופייני, וגם בחוסר מקוריות, אני ארשה לעצמי לצטט את עצמי משם ולהעביר לכאן:
חלק מאומנות הכתיבה נובעת מכלל הברזל לכותב הפוטנציאלי: "אל תספר, הדגם". אל תאמר שהשניים היו אוהבים בלב ונפש, תן לקורא להסיק זאת מהכתוב. אל תאמר שהגיבורה חכמה וחריפה, צטט שנינויות פרי מחשבתה ופרי שליפתה המהירה בעת דיאלוג. לא תמיד הדברים פשוטים כל כך, אבל יש כותבים שמתעלים מעבר לזה. הם מעבירים לקורא את האווירה שרצו, בלי לכתוב עליה, אלא בהדגמתה. כך לדוגמה "יער נורווגי" מדגים אווירה של שיממון ותחושת אובדן אינסופי, לא רק מספר עליו.

ובכן: איך מספרים על אדם משעמם, מתבודד וזר לעולם, בלי לספר עליו, אלא גם להדגים את שממונו וזרותו? ניסו את זה קודם, בעבר. "סטונר" למשל כתוב בשפה רזה ושטוחה, כיאות לדמות נטולת הרגש והאבנית שבמרכזו. וזה לא עבד. אני יודעת שרבים יחלקו עליי, אבל בעיני, כשגם השפה וגם העלילה משמימות, התוצאה היא ספר משמים, ולא נעים לקריאה. אז נכון, לא כל ספר נכתב כדי שיהיה נעים לקרוא אותו, ובכל זאת זה מה שרוב העולם מחפש בזמן הקריאה. כלומר רוב העולם הקורא. מצד שני, כתיבת ספר כזה בשפה עשירה ומלאת גוונים, עשויה ליצור דיסוננס גדול מאוד, גדול מדי, אצל הקורא. בוודאי אם בוחרים בכתיבה בגוף ראשון, שהיא בהכרח צוהר אל תוך תודעתו של הגיבור.

וכאן יונתן יבין עשה בחירה מעניינת מאוד. הוא שם בפי הגיבור שלו שפה עשירה ביותר. עמוס האוזנר מדבר לקורא בשפה ארכאית מאוד, משולבת גוונים, שזורה ביטויים מלשון חכמים, מדרך המפרשים, מלשונם של הכותבים והמתרגמים בעברית מראשית המאה העשרים. אבל השפה הזאת, בגלל היותה כה ארכאית, יוצרת תודעה מוזרה ביותר, חייזרית כמעט. היא מטביעה את הקורא בים של שאלות. למשל בנוגע לדיאלוגים. האם הם ציטוט כלשונם, או שמא נאמרו בשפה "נורמלית", ורק תורגמו לשפתו הייחודית של הספר. או האם עמוס הוא אכן כה תמים ורחוק מהוויות העולם כפי שהוא נקרא, או שמא יש לו רבדים נסתרים, "עומקים" שכאלה? פעם אמרתי שמי שאומר על ספר כלשהו "העלילה לא חשובה" - צריך לבעוט אותו מכל המדרגות, כי אין כמעט כלום בלי העלילה. ובכן, אני סותרת את עצמי עכשיו. העלילה כאן לא חשובה. היא מינורית, כמעט לא קורה בה דבר. העיקר הוא הדרך שבה הכתיבה מייצרת דמות עגולה של אדם שטוח.

קשה לדרג את הספר. קצת כמו ב"היברו פבלישינג קומפני". אני נהניתי מאוד, אבל נראה לי שמומלץ לסוג מסויים של אנשים, שיתענגו על הסוג המסויים של הכתיבה. לאניני הטעם וחובבי השפה העברית הטרום מודרנית. (ולא, אין לי את זה ביותר פלצני ומתנשא).

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שמר-בית