"תפסו לו את הידיים", צעקתי, ונאבקתי בגבע בכל הכוח. אחזתי חזק בחולצתו של חברי הטוב ביותר, וניסיתי להכניעו. עוד מספר זוגות ידיים הטיחו יחדיו את גופו של גבע על השולחן הארוך, כשהוא משתולל ומנסה לנער אותן מעליו. הוא הטה את ראשו לימין, כך שעיניו המתחננות נתקלו ישירות בעיני. שפתיו לא היו צריכות אפילו לנוע כדי שאבין את בקשתו האילמת. "די, שחרר אותי". אבל אני לא שחררתי. אף אחד לא שיחרר. סירבנו להרפות מידיו, מצווארו ומרגליו. הפעלנו בדיוק את מידת הכוח הנאותה בכדי לרתקו, מבלי לגרום לו לכאב רב יותר משנדרש. הוא ידע שלא יקבל רחמים מהאחרים, לכן המשיך להביט בי בעיניו המעורפלות, אשר קיבלו כבר גוון ורדרד. כוחו עזב אותו מרגע לרגע, עד אשר תש לחלוטין. הוא נשכב פרקדן על השולחן והרפה את שריריו, אשר היו גדולים הרבה יותר משלנו. החזקנו בו עוד כדקה, על מנת לוודא כי אין הוא רק אוגר כוח להתפרעות נוספת. נשימותיו הואטו, וחזרו אט אט לקצב רגיל, וורידי צווארו שבו לגודלם הנורמאלי. עדיין אחזנו בו חזק, כשמבטו עוד נעוץ בי, משלים לאט עם הבלתי נמנע. מָשִינַה-מֵן התקרב מקצה החדר עם כוס וודקה נוספת.
"אני אוהב אותך אח שלי", אמרתי לגבע וסגרתי את נחירי אפו בקצות אצבעותיי. פיו נפער ומָשִינַה-מֵן שפך פנימה את הנוזל השקוף, ישר אל אחורי הגרון. גבע אפשר לוודקה לזלוג במורד הגרון, תוך כדי שהוא נאבק ברפלקס ההקאה אשר נתן את אותותיו. שחררתי את אחיזתי בידו, והצטרפתי בצהלה לקול קריאת הסובבים.
"הרגתם אותי כבר", אמר גבע וניגב את שפתיו באחורי כף ידו, "זו הכוס העשירית בערך". הוא ירד מהשולחן והילך מבוסם היטב אל הספה האדומה אשר בפינת החדר, שם נעץ את גופו. הרצפה הייתה מלאה בכוסות חד פעמיות מכוסות בשיירי אלכוהול. צמוד לקיר נח לו קרטון פיצה ריק ובדלי סיגריות. על שתי מאפרות עמוסות אפר נח לו בדל של סיגר ולפחות חמישה פילטרים. חלפתי בתוך עננת העשן שאפפה את החדר, והתיישבתי ליד גבע. הוא היה גמור לגמרי. ראשו הסתחרר, חיפש מקום בו יוכל לצנוח. חולצת הכפתורים המגוהצת שלו, כבר מזמן יצאה ממקומה המכונס בתוך חגורת המכנסיים וחיוכו הרחב מידי בישר על קיומו של גבול דק בין שכרון חושים לעילפון.
"זהו זה, עוד שבוע אתה מתחתן", הנחתי את ידי על כתפו, מאפשר לראשו לצנוח מעט על כתפי.