המסע כמעט נגמר.
הלילה היה קריר במיוחד, והרוח גברה עקב מהירותה של הרכבת שנסעה דרומה דרך העמק החשוך. שמיכת הכותנה שגנבה ג'וּן היתה גדולה במידה מספקת לשמש מצע ובו בזמן לעטוף את אחיה ואחותה הצעירים ממנה וגם את עצמה, אבל היא היתה דקה ובלויה, ובפרקי הזמן הקצרים שבהם האיצה הרכבת את מהירותה היכתה בהם הרוח. בלילה הקודם זו לא היתה בעיה, אבל עכשיו הם נסעו על גג הקרון, כי לא היה מקום אף לא באחד מן הקרונות, אף שהרכבת מנתה יותר מתריסר. קבוצה ענקית של פליטים חיכתה לרכבת בתחנה האחרונה, ובזמן שנדרש לאחיה לעשות את צורכיהם לצד המסילה, הם איבדו את מקומם ונאלצו לטפס בסולם החלוד שבין הקרונות, כשג'ון רצה כחמישים מטר לצד הרכבת עד שאחיה היה גבוה דיו על החווקים והיא עצמה יכלה לקפוץ עליו ולטפס למעלה.
על גג כל קרון היו כמה אנשים, חבורות של משפחות ושכנים, בעיקר נשים, זקנים וילדים, וגם מקבץ או שניים כמו שלהם, ילדים הנוסעים לבדם. ג'ון היתה בת אחת–עשרה; הִי–סוּ וגִ'י–יַאנְג היו רק בני שבע. הם היו תאומים לא זהים, אם כי היו דומים זה לזה ככל שאח ואחות יכולים להיות דומים, ורק אורך שערם היה שונה. ג'ון ידעה שהם יכלו לחכות בתקווה שתבוא רכבת אחרת ויהיה בה מקום, אבל כשהם נעצרו, קצת לפני רדת הערב, לא היה קר, והיא החליטה שעליהם לנצל את ההזדמנות ולהמשיך לנוע. להמשיך לנוע היה תמיד בטוח יותר מלהשתהות במקום אחד, ובתחנה בלאו הכי לא היה מה לאכול. היו שם כמה חיילים מרושלים ששתו ושיחקו בקלפים בצריף התחנה, אבל המשמעות של נוכחותם יכלה להיות רק צרות, אפילו לנערה בגילה. חוץ מזה, היא היתה גבוהה ופחדה מחיילים ומגברים תועים באופן כללי. הם היו כמאתיים קילומטר מדרום לסיאול, אחרי צ'וֹנג'וּ, וג'ון חשבה עכשיו שהם ימשיכו לנסוע דרומה עד פּוּסאן, שם גרה משפחת דודהּ, אם כי היא לא ידעה אם הם עדיין שם או אם הם בכלל בחיים.
הרכבת הגבירה את מהירותה בירידה הקלה וג'ון כרכה את זרועה סביב אחֶיה וקירבה את גופם אל גופה. הם שכבו נמוך עד כמה שיכלו בין שולי הפלדה של גג הקרון. הם היו בקצה הקדמי של הקרון, ולכן גם סבלו במיוחד מהרוח הנושבת. למזלם היתה להם השמיכה; לרבים אחרים שנסעו על גג הרכבת לא היו שמיכות. השעה היתה מוקדמת מכדי לישון, אבל היה קר, ולכן היה עדיף שהתאומים לא יהיו פעילים, בעיקר מכיוון ששניהם אכלו רק כמה קרקרים בתחילת היום. ג'ון עצמה לא אכלה דבר. הם אכלו טוב ביום הקודם, אחרי שג'ון מצאה, מתחת לגשר הולכי רגל, תרמיל נטוש ובו מנות קרב, חפיסה קטנה של שוקולד וחפיסת קרקרים. אחיה ואחותה היו כל כך רעבים, שהם טרפו תחילה את השוקולד, בזמן שג'ון הטיחה את הפחיות בסלע כדי לפתוח אותן. היא חתכה את אצבעה ומעט מדמה ניגר על האוכל, אבל הם אכלו אותו ללא היסוס, שתי פחיות של בשר בקר משומר, ואחת של סרדינים ברוטב עגבניות. אחר כך ליקקו שלושתם את פנים הפחיות בזהירות ובמיומנות קפדנית של חתולים. היא הכריחה אותם לשמור את הקרקרים לאחר כך. הם היו לבדם בדרך מאז שאמם ואחותם הגדולה נהרגו שבועיים לפני כן; תחילה נסעו עם כמה אנשים מעירם, ואחר כך נטמעו בזרם האינסופי של שאר הפליטים הנעים דרומה בכבישים ולאורך ערוצי הנחלים. בזמנים אחרים זה היה יכול להיות טיול יפה, כשהגבעות נצבעות בצבעי דלעת, חציר ורימון, והשמיים שטוחים ובהירים, אבל עכשיו לאן שלא הביטו ראו עצים שנכרתו כדי לשמש חומר דלק, ומהגבעות המכוסחות נשקף רק בוהק ערפילי מחניק. בעבר היו שם שדות מעובדים של כרוב ותפוחי אדמה, ועל הטראסות גידלו אורז, אבל במהלך חודשי המלחמה הראשונים הללו כל האזור נבזז ואז ננטש. בתי האיכרים, אם לא הופצצו ונהרסו, אוכלסו לסירוגין על ידי שני הצדדים שנסוגו והתקדמו, ואחר כך על ידי פליטים כמוהם שעברו במקום. לפעמים היו בעלי הבתים עדיין נוכחים וחיים שם, אבל לאיש זה לא הפריע.
כמה ימים לפני כן לנו ג'ון ואחיה בבית שגודלו לא עלה על עשרים מ"ר עם כמעט שלושים אנשים נוספים, בהם האיכר הזקן ואשתו, שישנו בפינה ליד ארגז נעול שהכיל את רכושם. באותו יום ירד גשם חזק, וכשמישהו הבחין במה שנראה כמו בית למרגלות אחת הגבעות, החלו כמה אנשים לרוץ אליו, ואחריהם אחרים, ותוך זמן קצר עשרות. אבל הוא היה רחוק מהדרך, ושלושתם היו מהירים והגיעו אליו בגל הראשון. האיכר ניסה להסוות את הבית בכיסוי מאולתר של רשת וקנים, ואחר כך הופיע בחזית כשבידו קלשון, אבל הוא הפך את שיני קלשונו כלפי מטה כשראה שאין בו תועלת. כוח המספרים הועיל גם לחלשים ולזקנים. הקהל נדחף פנימה עד שהבית הקטן התמלא, והאחרים נאלצו לחזור אל הדרך ולהמשיך לצעוד.
לאיכר ולאשתו לא נותר אלא לוודא שיישאר להם מקום ללילה. הם היו מספיק ממולחים כדי לחלוק עם האורחים קצת ממזונם, בתקווה שכך לא יילקח מהם הכול. אשתו הכינה מהר מיוזמתה סיר גדול של דייסת שעורה, וכל אחד קיבל חצי ספל; שלושתם קיבלו ספל פח אחד גדול שאותו חלקו ביניהם, וג'ון התחננה לפני אשת האיכר שתמלא אותו עד שפתו, והיא אכן עשתה זאת. הם אכלו ממנו בזה אחר זה והצטופפו בין שאר הפליטים, שישבו כולם ברגליים שלובות, ברך אל ברך. רק הילדים הקטנים ביותר יכלו להתכרבל או לשכב. כולם היו רטובים מהגשם, וריח האנשים הרבים בחלל הסגור היה חזק. זמן רב עבר מאז התרחצו. האוויר בחדר היחיד נהיה מחניק, לח ומסריח תוך זמן קצר, ומישהו ביקש מג'ון לפתוח את החלון שהיה ממש מעליהם. אחרי שאכלה היא הוציאה מסרק עשוי שריון צב שהיה שייך לאמה, והעבירה אותו בשערם של אחיה. לפני שהחל לרדת הגשם בבוקר היא הבחינה בכתמים הלבנים על ראשיהם, ולכן סירקה עכשיו את שערם כדי לסלק את מרבצי ביצי הכינים שדבקו בו. היא השליכה אותן דרך החלון. זה היה מאמץ עקר, כמובן, כי לא היה לה סבון מיוחד לחסל את הביצים, והיא ידעה שהכינים רק יתרבו, מעבר לכך שגם שאר האנשים שם היו נגועים באותה מידה, אלא שעכשיו, לאחר שאמה ואחותה הגדולה מתו, היא זו שהיתה צריכה לשמור על ביטחונם של הקטנים, לדאוג לבריאותם כמיטב יכולתה, ולכן בכל פעם שהיתה לה הזדמנות ניגבה להם ג'ון את הפנים, שיפשפה להם את השיניים והחניכיים בעלי מנתה, האכילה אותם במה שהצליחה למצוא או לקנות, והציעה להם את רוב המזון שיכלה לוותר עליו בלי להיחלש מדי בעצמה.
היא היתה תמיד בת אחראית ומסורה, ומכיוון שהיתה הקרובה ביותר בגילה לתאומים, היא טיפלה בהם מאז זכרה את עצמה. במקרה גם אחיה ואחותה הגדולים ממנה היו תאומים, וזה תמיד נראה כאילו משפחתם מורכבת מהוריה ועוד שלושה ילדים ולא חמישה, כשג'ון תמיד מרוחקת במקצת מהתאומים המחוברים זה לזה באופן טבעי. זה היה הרכב שנראה לה תחילה חסר מזל, אבל למעשה התאים לאופיה המתגבש, דבר שאביה העדין והמתחשב הצליח לזהות. הוא היה מורה מכובד בעירם, ולעיתים קרובות אמר לה שיש כוח רב בייחודיות שלה, שעליה לשמוח בה, רעיון שנראה לה אירוני בשנים שלאחר מכן, כשהוא הואשם בטעות כקומוניסט בימים הראשונים הנוראים והמפחידים של המלחמה.
היא סירקה את שערה הקצר, וראתה שגם הוא שורץ כינים. אחותה הי–סו הציעה לסרק אותה, והיא הרשתה לה. כמה מהגברים הדליקו סיגריות ואחרים החלו לשוחח. השיחה התמקדה תחילה בשמועות על תנועת הכוחות (האמריקאים התקדמו עכשיו במהירות צפונה, הצפון–קוריאנים לפי הדיווחים החלו לסגת בבלגן ובלבול), על מחנות הפליטים הטובים ביותר, על בני משפחה שנהרגו, אבל תוך זמן קצר הם עברו לדבר על נושאים כמו הגשם, השינויים האחרונים במזג האוויר, האם האגסים והאפרסמונים כבר הבשילו (במקרה שנשארו פירות על העצים, אם בכלל נשארו עצים), התרופות הטובות ביותר לכאבים שונים, שיחה יומיומית שאולי תצליח להשכיח לרגע את המציאות הקשה של העולם המתפורר בחוץ.
אלא שאז נעמד גבר אחד והחל לנזוף בכולם קשות על הדברים השטותיים שמטרידים אותם. הוא היה בתחילת שנות השלושים לחייו, וזה היה לא שכיח, כי כל הגברים האחרים בגילו גויסו לצבא. הוא דיבר ברגש ובלהט, ועל פי מבטאו והדיקציה שלו היה אפשר להסיק שהוא משכיל. האם לא אכפת להם שמעשי זוועה נעשים מדי יום בכל עיר ובכל כפר בעמק הנהר? האם לא אכפת להם שהם נרדפים לא רק על ידי חיילים משני הצדדים, אלא גם על ידי בני עמם? הוא דיבר על ההפקרות הגוברת הסוחפת את הארץ, על מעשי האונס, ההשחתה הגופנית וההוצאות להורג. גבר לבן שיער שישב ליד ג'ון, השיב בחריפות שהאשמותיו אינן הוגנות, כי מה כבר יכולים לעשות אנשים חלשים כמוהם? היה מספיק קשה רק להסתדר, פשוט לשרוד.
"המלחמה הביאה הרבה שפיכות דמים," המשיך המבוגר, "והיא בלעה את כולם."
"זה נכון," אמר האיש. הוא פנה ישירות אל הדובר, וג'ון ראתה כי אחד מעפעפיו סגור ושקוע למחצה בתושבת העין, והעין השנייה פקוחה לרווחה, אבל עכורה ולא תקינה.
"אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר כל כך מהר על האנושיות שלנו. שאנחנו צריכים להיות כל כך אדישים. אתמול על הכביש היתה אישה זקנה ששכבה על צידה. אני בקושי רואה, אבל היה ברור שהיא סובלת קשות. כמה מכם בוודאי עברו על פניה, נכון?" הוא נראה כאילו הוא מתבונן בג'ון, אבל היא לא היתה בטוחה. היא אכן ראתה את האישה הזקנה. המראה היה קשה. היא היתה מטונפת מלפנים ומאחור וחירחרה בכבדות, כאילו ענף של עוזרד קוצני תקוע בגרונה. היה קשה לדעת מה לא בסדר אצלה, אבל הצבע שלה היה נוראי. לא היתה משפחה לצידה, וגם לא חפצים, אפילו לא תיק, רק הבגדים שלגופה, כאילו הוצנחה באורח פלא על הדרך מאיזשהו מקום רחוק. היא גם היתה יחפה, וכפות רגליה היו חיוורות ורכות למראה, כאילו מישהו הסיר זה עתה את נעליה. ג'י–יאנג הסתקרן והאט את צעדיו כשהתקרבו אליה, אבל לא היה להם דבר, ממש כלום, לתת לה, לכן משכה ג'ון את אחיה בידו והם המשיכו הלאה במהירות.
"כל מה שהאישה הזו ביקשה כשאמי ואני נעצרנו לידה זה לשתות. לגימת מים. זה הכול. היא ידעה שהיא גוססת, ואני מתאר לעצמי איזו זוועה זאת היתה בשבילה, לראות שאף אחד לא מוכן אפילו לעצור כדי להיענות לבקשה הקטנה שלה. ועדיין מאות אנשים עברו על פניה לפני שאנחנו ניגשנו אליה."
"יש לנו כאן את ישו ומריה הקדושה," מילמל מישהו מקצהו האחר של החדר. כמה פרצי צחוק נשמעו. האיש היטה את ראשו, ועינו האחת התרחבה וגדלה.
"אני מדבר על הגינות. על משהו לגמרי בסיסי. יכולנו להציע לה רק מעט נחמה. היא מתה זמן קצר אחר כך, אבל, למען השם, היא היתה בודדה ומבוהלת ושרויה בייסורים. מי בחדר הזה היה מאחל אי–פעם למישהו סוף כזה?"
"אז הקמת אותה לתחייה?"
עוד צחוקים נשמעו, הפעם בקול רם ומהדהד. האיש עמד להגיב, אבל השתתק כשאמו משכה חזק בזרועו כדי שיתיישב, וזה מה שהוא עשה. עינו היתה עכשיו עצומה למחצה וראשו וצווארו רעדו קלות, כאילו היה בעיצומו של התקף. שיחת החולין התחדשה, ותוך זמן קצר נראה כאילו האיש בכלל לא קם ולא אמר שום דבר. הרגע חלף ונעלם. כולם סבלו מתשישות ורעב כרוניים, ובכל הזדמנות שהיתה להם לשבת במקום מוגן, נראה כאילו הזמן מאיץ את מהלכו. פרקי המנוחה אף לא היו ארוכים מספיק, אף פעם לא היו מספקים. גופם היה מוכן למנוחה שלמה, אבל מחשבותיהם טחנו ללא הרף זיכרונות שאיש מהם לא רצה לראות. הי–סו וג'י–יאנג שכבו מכורבלים יחד בחיקה, ומשקלם היה כמעט בלתי נסבל על רגליה המשולבות. אבל רצפת העפר היתה לחה וקרה, והיא חששה שהם יחלו. ומי שחלה בדרך, ידעה, רק נהיה יותר חולה ויותר חלש, ולעיתים קרובות נעלם מהעין. היא טפחה על גבם בתנועה עדינה ובקצב איטי, כפי שעשתה אמם כשהתקשו להירדם או סבלו מסיוטים בלילה. הגבר הצעיר ואמו ישבו שעונים גב אל גב, כמו רבים מהאחרים שניסו לישון, וג'ון תהתה אם הוא סבל מהבעיה הזאת כל חייו, או התעוור לאחרונה, אחרי פרוץ המלחמה.
שאר הלילה חלף ללא תקריות. למרות הסבל הכרוך בשינה בישיבה, האנשים היו רגילים לישון כך, והלילה היה שקט כמעט לגמרי. היו אנחות ומלמולים חסרי פשר מתוך חלומות, ואז צעקה שהעירה את כולם לרגע עד שחזרו לשנתם הקשה. הגבר העיוור למחצה בכה בלילה, וזמן רב אחר כך ג'ון לא הצליחה להירדם, כאילו חיכתה לעוד בכי או צעקה. הקול השבור הוא שהפריע לה במיוחד. שירתו האומללה של מישהו. עכשיו, אחרי כל מה שקרה, היא חשבה שביכולתה לשאת כמעט כל מעשה אכזריות או אסון, אבל קולות הסבל האנושי גרמו לה לייחל לקיום נטול לב.
באור העמום, לפני עלות השחר, היא הבחינה בתנועה. בפינה הקרובה אליה, גבר בגיל העמידה התרגז והעווה את פניו; הוא היה אחד מאלה שהתגרו בעיוור. כל השאר ישנו עדיין. היא שמעה את נשימתו מסתננת במהירות דרך שיניו. הוא נראה סובל מכאב, והיא כבר ציפתה שיזעק לעזרה, כשהוא עצם את עיניו ונשף בחרחור אחרון של גרונו. כתפיו צנחו. הוא עמד להתעלף, אבל במקום זה הוא דחף הצידה את המעיל שכיסה את חיקו, וראש של אישה התרומם. פניה החיוורות היו אטומות. היא היתה בערך בגילה של אמא של ג'ון, ועדיין יפה למדי, למרות פניה האפורות והנפולות. בלי להסתכל עליה, נתן לה הגבר כמה רצועות של דג מיובש וכמעט מייד שקע בשינה. האישה הכניסה את רצועות הדג לתוך חולצתה והסתובבה. היא ליטפה בהיסח הדעת את הילדים הישנים לצידה, שני בנים ובת, ונראה כאילו כלום לא קרה, עד שהיא נשאה את עיניה ופגשה את מבטה של ג'ון. ג'ון ניסתה להסיט את מבטה. האישה הפסיקה ללטף את הילדים, כאילו אחזה בה לרגע בושה, אבל אז עיניה הצטמצמו, התמקדו בקשיחות, ונראה כאילו היא מקללת את ג'ון באפלולית ומבשרת על עתיד קרב, על הגורל המצפה לה.
עם אורו החדש של הבוקר התעוררו שאר הישנים, והחדר התמלא שיעולים ואנחות. מעט הפעוטות שבחדר כבר בכו מרעב, בטנם משתוקקת לחלב. הי–סו וג'י–יאנג היו עכשיו ערים וגם הם ייבבו בשקט, כפי שעשו מדי בוקר, כשהיה ברור להם שלא יהיה להם מה לאכול. אילו היה לה חלב משלה (אילו היו לה בכלל שדיים של אישה) היא היתה ללא ספק מנסה להיניק אותם, אבל היא השתיקה אותם, לא למען אלה שעדיין ישנו, אלא כדי שלא ימשיכו לחשוב על הרעב. אמה היתה תמיד אומרת להם לחשוב רק על מה שמצפה להם מעבר לגבעה הבאה, לעמק הבא, לפנייה הבאה בדרך, ואף שהוראתה זו מעולם לא שיככה את הכאב, היא הצליחה להחיש את צעדם, לעזור להם לעבור עוד כברת דרך במסעם דרומה לפוסאן. מתחילת המלחמה שלהם האיצה בהם אמם להמשיך קדימה, בלי להתחשב בקשיי הטופוגרפיה או מזג האוויר. השבועות הראשונים היו חמים מאוד, ושמי יולי נראו כשמיכה מחניקה של ערפל; אחר כך התרבו העננים, והדרך הפכה לנהר של בוץ. הזבובים והיתושים זימזמו ללא הרף באוזניהם. הם המשיכו ללכת למרות הכול, בלי לחשוב על שום עתיד מלבד זה שבו התמידו. התנועה שלהם נבעה יותר מכוח ההתמדה מאשר מכוח מניע. נטייה הכרחית. ועדיין עשו כולם כל שיכלו לעשות. בוקר אחד, כשאמה עוד היתה בחיים, ראתה ג'ון את אמה יוצאת מקבינה של משאית צבאית דרום–קוריאנית, ואחר כך מסתובבת ומקבלת כמה שקיות של מזון מן הנהג. היו אלה פולים יבשים של שעועית אדומה. כשחזרה, העמידה ג'ון פני ישנה וקמה עם אחיה רק כשהחלה אמה לבשל את השעועית. איש לא שאל מאין הגיע האוכל. הם אכלו את השעועית לארוחת הבוקר, טרפו אותה למען האמת, וג'ון בלעה במהירות כזאת, שהיא השתנקה לכמה שניות, ועיניה התמלאו דמעות. אמה טפחה בעדינות על גבה ואמרה: "תאכלי לאט, יקירתי. עכשיו יש הרבה אוכל."
האיכר הזקן עמד לצד אשתו ואמר שהלוואי שהיה יכול להציע להם משהו לארוחת הבוקר, אבל לא נשאר כלום. הוא שאל אם יואילו בטובם להמשיך בדרכם עכשיו, כשהגשם פסק. הוא גם אמר ששמע על מחנה פליטים חדש של האו"ם שנפתח במרחק עשרים קילומטר דרומה משם. איש לא האמין לדבריו, לא על המחנה ולא על מאגר המזון שלו, אבל היות שהיה סבלני כלפיהם, החלו האנשים לארוז את חפציהם ולצאת. כשאחיה פיהקו ושיפשפו את עיניהם, ניערה ג'ון את האבק מבגדיהם. זה היה כמובן מעשה עקר, שכן הם לא התרחצו אף פעם, ובגדיהם וגם עורם כבר קיבלו את צבעה האדמדם של אדמת העמק, אבל היא עשתה זאת בכל זאת, כי זה מה שאמה היתה עושה אילו היתה עדיין בחיים. כך היא הכריעה בכל החלטה. האם להמשיך ללכת או לנוח; איפה לישון בלילה; אל מי להתקרב וממי לברוח. המחשבה על אמה עזרה לה בעיקר להתגבר על דחפיה החייתיים, על הרצון להשאיר לעצמה את כל מה שהצליחו למצוא. כך הצליחה לא לראות באחיה נטל, או גרוע מזה, לחשוב שהם הורגים אותה, ולו גם לאט, שתי עלוקות עיוורות הנצמדות לעקביה ומוצצות ממנה את החיים. רק כך היא הצליחה למנוע מעצמה להתקשח כלפיהם. לשנוא אותם. היא, כמובן, אהבה אותם ובדיוק כאמה היתה מוכנה לוותר על הכול כדי להגן עליהם, אבל מה כבר נשאר לה בכלל לתת? היא הרגישה חלולה מרעב ומחולשה, ורק הפחד המריץ את דמה. גם היא החלה להבין שהם לא יוכלו להמשיך כך עוד זמן רב, שמשהו חייב להשתנות, ובקרוב. הם כרו אוזן לקולות הצפרדעים והצרצרים בלילה, בתקווה לתפוס משהו לאכול. הם חפרו מהאדמה שורשים וזחלים במשך היום. הם קיבצו נדבות וגנבו כל מה שיכלו, אבל שלושה חודשים של מלחמה שוחקת לא השאירו דברים רבים בעלי ערך. היא ידעה שהיא צעירה וחלשה מכדי לשמור על ביטחונם. היא יכולה לדאוג לעצמה, אבל מישהו אחר יצטרך לעזור להם. אחרת ימותו, או שברגע של חולשה היא תיתן להם למות, כפי שדמיינה לעצמה לפעמים, תעזוב את ידיהם בשעה שיחצו נהר סוחף, וגעש המים יחפה רק חלקית על זעקותיהם.
האיכר פנה שוב אל הנותרים בבית וביקש שיעזבו, אבל אחדים אפילו לא החלו להתכונן לעזיבה, וישבו על הרצפה או שכבו ועישנו סיגריות. האיכר החל להתלונן ואמר שיש גבול גם לסבלנותו. איש לא שם לב לתלונותיו. אלה שהחלו ללכת המשיכו ללכת, והאחרים נשארו במקומם. העיוור ואמו צררו את חפציהם, והוא העמיס את הצרור על גבו וקשר אותו ברצועת קנבס סביב חזהו. הם נגררו החוצה לפני ג'ון והיא ראתה שהם היו בין המעטים שהודו לאיכר ולאשתו בשעה שיצאו. אשת האיכר היתה נעימת סבר והיא דיברה בשקט, וכשהתקרבו אליה, אחזה ג'ון בידה ושאלה אם הם יוכלו להישאר איתם עוד זמן–מה, ולו רק לכמה ימים. היא הסבירה, מהר עד כמה שיכלה, מה קרה למשפחתם, שהם עכשיו לבדם בעולם. היא אמרה שהם מוכנים לישון גם בצריף השירותים בחוץ, אם יהיה צורך. האיכר שמע אותה כשהאיץ בכמה פליטים אחרים לעזוב, ונזף באשתו על כך שבכלל הקשיבה.
"כולם עכשיו יתומים," הוא אמר. "לכו עכשיו, ילדים, לפני שיהיה מאוחר מדי. כדאי שתצאו כבר עכשיו."
במקום לצאת לדרך, התיישבה ג'ון לפניו, ומשכה את אחיה לשבת לצידה. הוא אמר להם לקום.
"בבקשה, סבתא, תני לנו להישאר," אמרה ג'ון לאשת האיכר, פונה אליה כאילו היא בת משפחה. "אל תכריחי אותנו ללכת."
האיכר אמר בגסות: "לא שמעתם אותי, ילדים חצופים שכמותכם?"
"בבקשה, סבתא!" היא בכתה, ואחיה הצטרפו אליה.
האיכר התרגז, תפס את אחיה בזרועו ביד גסה ומשך אותו למעלה כמו בובה. ג'י–יאנג צעק מכאב, ואשת האיכר ביקשה מבעלה שיפסיק, אבל אז הוא תפס את ג'ון באותו אופן וניסה להקים אותה על רגליה. היא התנגדה, והוא אחז בחולצתה והיה כמעט מסיר אותה מעליה, לולא התכופפה ונשכה את זרועו הגרומה והשזופה. האיכר קילל אותה בצעקה והעיף אותה אחורה, והיא נפלה על ערימת ענפים ליד פתח המטבח הזעיר. ג'ון שכבה על הרצפה, כשגבה וצידה בוערים מכאב. לרגע השתתקו כל הנוכחים בבית והִפנו אליה את מבטיהם, אבל עד מהרה התברר לה שלא עליה הם מסתכלים: חלק מהענפים בערימה נפלו הצידה וחשפו מכסה של חבית גדולה עשויה חרס שהוסתרה תחתם. אשת האיכר כרעה מייד על ברכיה וניסתה לאסוף את הענפים שהתפזרו ולהחזירם למקומם.
מישהו נבח: "היי, זקן, למה לא הראית לנו את זה אתמול בערב?"
"כן, בואו נראה מה יש בחבית."
ואכן, כשאשתו בישלה את הדייסה, הוא דאג להראות לכולם את תוכו של כלי קיבול דומה, שהיה כמעט ריק, מלבד הספל ששימש לאיסוף.
"זה לא עניינכם!" אמר האיכר. "בכלל לא. הייתי סבלני כלפי כולכם! אין לנו יותר מה לתת. עכשיו לכו והחזירו לנו את הבית שלנו!"
אחד הגברים המבוגרים, שעישן עד עכשיו, נעמד לפני האיכר. לחייו היו מחוספסות, ועיניו שקועות ונטולות אור. הוא היה גבוה בראש מהאיכר ורחב ממנו בהרבה, אם כי רזה כמו כל האחרים, והוא דיבר בלי שום רמז להתבדחות בקולו: "רק תראה לנו מה יש בפנים."
"לא!" אמר האיכר.
האיש חלף על פניו, אבל לפני שהספיק לעשות צעד שני, הוציא האיכר מחולצתו מקל עץ וחבט בעורפו. האיש נפל מייד, כאילו צנח מגובה רב. הוא נחת כשראשו קדימה, בחבטה חלולה, מכוערת. ג'ון מיהרה להתרחק כשכמה גברים ניגשו אליו; פניו היו צמודות לרצפה הקשה, ודם סמיך וכהה זרם מאפו. האיכר עמד המום כשהם ניסו להחיות את האיש, ללא הועיל.
"הוא הרג אותו," אמר אחד מהם.
"כשגבו מופנה אליו, לא פחות!"
האיכר כבר נסוג אל הקיר כשהם מיהרו אליו. הוא הדף את הראשון במקלו, אבל האחרים גברו עליו מייד, חבטו בו ובעטו בו עד שנפל ארצה. אשתו צעקה להם שיפסיקו, אבל הם היכו אותו עד שהתכרבל כמו כדור, כיסה את ראשו ובכה בקול רם כילד מסכן בחצר בית–הספר, כשריר מהול בדם נוזל מפיו.
זה היה האות לתחילת הביזה, שכולם השתתפו בה. גם רבים מאלה שהחלו ללכת, ביניהם העיוור ואמו, חזרו על עקבותיהם ופילסו לעצמם דרך פנימה. לא היה שום טעם לעשות דבר אחר. כל זה לא נמשך אלא דקות ספורות, כי מעט דברי ערך נשארו שם. תחילה נבזזה חבית החרס שהוסתרה. היא היתה מלאה עד מחציתה גרגרי תירס. אחריה נבזז מאגר מוצרי המזון היבשים. המטבח רוקן מכל הסירים, הכלים וכל דבר אחר שאפשר לטלטלו. ג'ון ואחיה הכניסו לכיסיהם גרגרי תירס ככל שיכלו; ג'י–יאנג אפילו מילא את פיו אחרי שכיסיו התמלאו (אחר כך הוא ירק את הגרגרים לתוך ידה של ג'ון, והיא שטפה אותם בנחל הבא שחצו). מישהו שבר את המנעול של ארגז הבגדים, והנשים חיטטו בו. למזלה, תפסה ג'ון שמיכה שנפלה בין שתי נשים שרבו על חולצת משי. השמיכה היתה קלה אבל גדולה, וג'ון ידעה שהיא תביא להם תועלת. מלבדה היו בארגז רק בגדים קרועים ומוכתמים של אנשים זקנים. בסופו של דבר היה הבית הרוס, והרצפה מכוסה שברי כלים, קרעי בדים ורהיטים מנופצים. כל מה שלא נבזז, נהרס והפך לנטול ערך, וכששלושתם יצאו לדרך, הורתה ג'ון לאחיה לא להסתכל על אשת האיכר, שעדיין כרעה ברך מעל בעלה המעולף למחצה, כשעל פניה הבעה מטורפת והיא צועקת כאילו רוצחים אותה לאט–לאט.
הרכבת האטה את נסיעתה ונעצרה לגמרי לרגע, ואחר כך חזרה לנוע. השינוי בקצב העיר את הי–סו מחלומותיה. ג'ון הקשיבה לה והתלבטה אם להעיר אותה מהם, כשראתה שהיא נעצבת מרגע לרגע. היא קראה לאביהם כאילו היה בחדר העבודה שלו, ומשום מה ננעל שם והיה במצוקה גדולה.
"תחזיק מעמד, אבא," היא ייבבה בשנתה. "בבקשה, רק עוד קצת. אמא עדיין מחפשת את המפתח."
ג'ון כרכה את השמיכה סביבם והידקה את שוליה הבלויים סביב כפות רגליהם. הכוכבים החלו להידלק, בזה אחר זה, וזוהרם התגבר ככל שהשמיים התכהו. בימים אחרים, בחיים אחרים, היא היתה חושבת שהם יפים, ואולי אפילו מעירה את אחיה כדי שיצפו בהם, אבל במצבה הנוכחי היא יכלה לראות אותם רק כרחוקים ומושלמים באופן בלתי אפשרי. אדישים לחלוטין. אחרי שהרכבת זזה קדימה, השתתקה הי–סו; ג'י–יאנג נחר קלות כל הזמן; הוא תמיד ישן היטב, למרות הנסיבות. ג'ון קיוותה שגם היא תצליח להירדם, ולו לכמה שעות, כדי שיהיה לה קצת כוח למחרת. אבל ניסיונותיה עלו בתוהו. היא היתה מותשת לחלוטין, והרגישה שידיה ורגליה שבריריות וזקנות כזרועותיה הדקות כענפים של אשת האיכר; ולמרות זאת המשיך מוחה לפעול במרץ גם בלילה כמו מנוע מתודלק, ולא חדל לרגע, עד כי שכח כל דבר מלבד הסיבה היחידה הזאת לקיומו.
אביהם היה הראשון. בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו הוא דימם מהאף, מהפה ומהעיניים, כשהוא כורע על האדמה, ידיו קשורות מאחורי גבו, וקצין צבא דרום–קוריאני עומד מעליו ומצמיד קנה אקדח לראשו. שאר בני המשפחה, מלבד אחיה הגדול, היו בחלק האחורי של משאית גדולה והוסעו משם עם משפחות של גברים אחרים שנתפסו. לא נאמר להם לאן הם נוסעים. הכול קרה בבת–אחת, במהלך אחר צהריים אחד, כשבוע לאחר פרוץ המלחמה; הנסיגה המהירה של הכוחות הדרום–קוריאנים עברה דרך הערים ובהלה כללית פשטה. הכול חששו מפני מה שיעשו הקומוניסטים כשהחזית תתגלגל דרומה, אנשים העמיסו בתזזיתיות כל מה שיכלו ומילאו עגלות, מריצות, מכוניות אם היו להם. בדיעבד התברר שכוחות צבא דרום–קוריאה גרמו להם סבל כמו חיילי הצפון, ואולי אף יותר מהם. באותו בוקר ארזה משפחתה של ג'ון את חפציה, כשקצין המשטרה המקומית וקצין מצבא דרום–קוריאה הופיעו בחצר הפנימית שלהם כשהם מלווים בשני חיילים חמושים ופקדו על אביה לבוא איתם לתחנה. תחילה הוא פשוט הינהן בראשו, כאילו לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. כשהם אחזו בו כדי לקחת אותו משם, הוא פתאום התפרץ, דרש לדעת מה הם עושים ומדוע הם רוצים שיבוא, אבל הם לא היו מוכנים לומר לו. כשהתנגד, חבט בו אחד החיילים בקת רובהו ישר בפנים והפיל אותו ארצה. אפו נמחץ. אחיה הגדול, גִ'י–הוּן, שהיה בן ארבע–עשרה, התנפל בפראות על החייל, אבל נהדף בקלות אחורה. הם השתעשעו בו באכזריות ואחר כך הכניסו אותו למושב האחורי של מכונית פרטית גדולה, לצד אביו המעולף למחצה. ג'ון ראתה את כל זה מתוך הבית, היא בדיוק אספה את מעט הבגדים שעמדה לקחת איתה. שאר בני המשפחה התקבצו למטה, בחצר הפנימית הקטנה, וכשאביה הוכה, זה לא נראה ממשי או אפילו אפשרי. היא חשבה שהיא צעקה וצרחה, כמו שעשו אמה ואחותה הגדולה (התאומים הקטנים התייפחו), אבל כעבור שבוע, ברגע שקט של מנוחה בדרך, שאלה אותה אחותה הגדולה איך יכלה להיות כל כך רגועה ושקטה. "מה לא בסדר איתך?" היא שאלה, כמעט בייאוש, והטון שלה העלה אפשרות שחוסר התגובה של ג'ון היה בעיניה יותר אישור לאופייה של אחותה הצעירה מאשר הפתעה.
אביה ואחיה של ג'ון הוסעו משם. שאר בני המשפחה קיבלו הוראה לחכות. כעבור שעתיים נעצרה משאית ליד ביתם, והם נאלצו לטפס לתוך חלקה האחורי, שם כבר ישבה משפחה אחת ללא אב. המשאית אספה בדרך עוד שתי משפחות ונסעה לכיכר העיר. בכיכר היה אביה, עם עוד שלושה אנשים. הם הוכו קשות, ופניהם היו נפוחות ומדממות. אחיה של ג'ון לא היה ביניהם. קצין המשטרה הודיע שארבעת האנשים האלה ריגלו למען הצפון וגם הודו בזה בחקירתם. לא אביה ולא האחרים הורשו לכפור באשמה. קהל של אנשי העיר התאסף, ובהם כמה נושאי משרות כפריים, שעמדו בעצבנות מאחורי קצין המשטרה. אחר כך אולצו אביה והאחרים לכרוע על ברכיהם. הקצין השתתק לרגע ואחר כך נופף בידו לנהג המשאית שלהם והורה לו להתרחק. ג'ון לא שמעה יריות. הם נסעו כשעה דרומה, ואחר כך נאמר להם לרדת ולהצטרף אל שיירת הפליטים שהלכו ברגל. בניגוד לאחרים, להם לא היה כמעט כלום מעבר לבגדים שלגופם, אף כי אמה חגרה סביב מותניה חגורת כסף ברגעים הכאוטים האחרונים שבהם שהו בביתם. אמה שאלה את הנהג אם ידוע לו לאן נלקח בנה, והנהג אמר שמשאית מלאה מגויסים חדשים נשלחה לקו החזית. אבל הבעת פניו היתה מוזרה, ואמה לחצה עליו עד שלבסוף אמר ששמע כי המשאית נתקלה במארב והותקפה, ואלה שלא נהרגו מייד נלקחו בשבי. בשבועות הבאים שאלה אמה כל אדם שפגשה אם נתקל בבנה או שמע עליו, והדיווח היחיד הגיע מאישה בת עירם, שאמרה כי שמעה שמועות על גברים צעירים דרום–קוריאנים שגויסו על ידי הקומוניסטים ונלקחו צפונה.
ג'ון המשיכה לשאול על אחיה בכל הזדמנות, אם כי איכשהו היתה בטוחה שהיא לא תראה אותו עוד לעולם. או שהוא ייהרג בקרב או שהם ימותו בדרך. אבל אפילו בביתו של האיכר היא שאלה עליו את אלה שישבו בקרבתם, בעיקר למען התאומים.
התאומים ישנו שינה עמוקה. גם היא היתה עייפה ורעבה מאוד. לפעמים הציקו לה הכאבים בלילה, אחרי שאחיה ישנו, ורק אז היא הרשתה לעצמה לייבב בשקט ולבכות. בבוקר רוחה שוב התחזקה ומוחה כבר היה עסוק במלוא המרץ במחשבות איך הם יצליחו למצוא אוכל לאותו יום.
הם היו מורעבים כל הזמן, ורעבונם גאה כמו באר מים בעת גשמי האביב והצטבר בתוכם עד שההרגשה, למרבה הפלא, דמתה לשפע בלתי נסבל, למבול דחוס של ריקנות שלא פחתה. בתחילה, בימים הראשונים לצעידה, כשעדיין היה להם קצת כסף, הם היו קונים מאחרים אורז וכרוב מיובש, ואמם היתה מבשלת מרק פשוט או דייסה דלילה בסיר פח קטן ששכנה לשעבר הואילה לתת להם. מכיוון שלא היה להם זמן לקחת את מה שארזו, היה להם פחות מאשר לרוב הפליטים האחרים. תחילה הם לא התעמקו בתנאים, מכיוון שהיו בטוחים שהם זמניים, כי כולם נעו במהירות דרומה לעבר מחנות הפליטים שלפי השמועות הוקמו הרבה מאחורי החזית, במקום שהאנשים אמרו שיש בו שפע של מזון ואוהלים. פעם עברה לידם שיירה של משאיות אמריקניות; החיילים השליכו אליהם תפוזים וממתקים, והם הצליחו להאמין שהכול יהיה בסדר. אבל תוך זמן קצר, כעבור ימים ספורים, לא נשאר לאיש מה למכור להם, או שהמחיר של כוס אורז או כמה רצועות של תמנון מיובש נעשה יקר כל כך, שכספם נהיה בעצם חסר ערך. וכך החלו חמישתם - אמה, אחותה הגדולה, התאומים והיא עצמה - לחפש וללקט. הם סטו מן הדרך חלק מהיום כדי להביא כל מה שיכלו למצוא בשדות, עלים ושורשים, גרגרים וזרעים, ותמיד בדקו כל כלי רכב אמריקני נטוש או הרוס, למרות הסכנה שבדבר, כדי לראות אם נשאר בו משהו. לאמריקאים היתה כנראה אספקה בלתי מוגבלת, והם היו נדיבים בכל הנוגע אליה. מובן שכל שאר הפליטים ידעו זאת כמוהם, ולכן זה היה רק עניין של מזל להגיע אל כלי רכב כלשהו לפני שנבזז לחלוטין.
יום אחד גילו התאומים מציאה מלהיבה: רוטור זנב של מסוק שהתרסק מאחורי בית חווה מופצץ. הוא היה שם לפחות שבוע, אם לשפוט לפי שרידי הטייסים שהיו פזורים במקום ההתרסקות; העופות, המכרסמים וכלבי הבר אכלו את בשרם והשאירו שלדים נקיים כמעט לגמרי בתוך המדים הקרועים. בקבוקי בירה שבורים היו פזורים על רצפת תא הטייס, אבל בארגז מאחורי המושבים היה אוצר אמיתי: חצי תריסר חפיסות של בשר בקר מיובש ופחית של בשר משומר. כמו עם הפחיות שג'ון מצאה, הם לא יכלו להתאפק ואכלו את הבשר המשומר מייד; אמם סירבה לאכול אותו, וטענה שהיא לא אוהבת את ריחו כשפרסה את הגוש הוורדרד לארבע פרוסות עבות בעזרת קצה הפחית, אם כי אחר כך, כשג'ון אכלה את הבשר החלקלק והמלוח, היא ראתה את אמה טועמת את קצות אצבעותיה בעיניים עצומות למחצה ומאבדת את עצמה לרגע בזמן אחר ובמקום אחר.
כאלה היו הימים בדרך. אף פעם לא יכולת לראות את הנולד, לא רעידת אדמה ולא דבר טריוויאלי עם אירוניה אכזרית בצידו. אם היה לך מזל, יכולת להינצל, ואם לא - למות. זה מה שהיה כל כך מפחיד, מה שהשאיר את ג'ון ערה בלילה ועצר את נשימתה במשך היום, אף שאותה אימה גם עיצבה אותה בצורתה הנוכחית, הזינה את ערנותה, עד כי זו השתלטה עליה ודחקה הצידה כל תכונה אחרת.
זה קרה זמן קצר אחרי שהתאומים מצאו את המסוק. זה היה יום בהיר ונאה, השמיים היו מצויצים לתפארת בעננים גבוהים, ורוח קלה וקרירה הסתננה מהגבעות. בגלל המזון המוצק, הם הרגישו חזקים ומלאי חיים ועברו ברגל מרחק גדול; לקטנים היה עכשיו פחות קשה לשמור על הקצב. ומצב רוחם היה טוב, עד כמה שאפשר בהתחשב בנסיבות. אישה כחושת פנים במיוחד שהלכה בשיירה שלהם נתנה לג'י–יאנג כדורגל, מכל הדברים שבעולם. זה היה רכושו היקר של בנה, שמת מזיהום קשה כמה שבועות לפני כן. הם עברו את כל הדרך מפיונג–יאנג, רוב הזמן ברגל. לאישה היו איתה שתי בנות, ושלושתן נשאו משאות כבדים על גבן. היא נצמדה לכדור, אבל הוא היה לנטל, כי לא היתה אפשרות לארוז אותו, והיא קיוותה לתת אותו לילד אחר. היה חסר קצת אוויר בכדור, אבל הוא היה כמעט חדש, ואמה של ג'ון היססה תחילה אם לקבל אותו, מאותה סיבה, שיהיה עליהם לשאת אותו, אבל ג'י–יאנג קיפץ מעלה ומטה, והיא לא יכלה לסרב לו. די מהר הם התחילו לעצור, פעם או פעמיים ביום, ולשחק בכדור בחלקת שדה קרובה. לעיתים קרובות הצטרפו אליהם ילדים אחרים לבעיטה או שתיים עד שמשפחותיהם קראו להם לחזור. אמה של ג'ון ואחותה הגדולה הי–סונג הסתכלו עליהם משולי הדרך. כולם היו מותשים ורעבים, אבל היה נחמד, לפחות לרגע, לראות את הילדים משחקים. באותו יום הם שיחקו עם ילדים אחרים, כששיירה של משאיות ומשוריינים עברה בדרך. אלה היו הקומוניסטים, שפניהם צפונה. השמועה אמרה שהאמריקאים הדפו אותם עכשיו חזרה מהמאחז הקטן שאליו נצמדו נואשות ליד פוסאן, ושהצפון–קוריאנים היו בנסיגה מלאה. כעבור כמה שעות הגיעו כמה עשרות חיילים, שעברו על פניהם בצעידה מאומצת ויציבה. מצב החיילים היה גרוע, חלקם נראו אפילו יותר תשושים מהפליטים האזרחים, רבים מהם היו פצועים, וכמעט כל חייל רביעי או חמישי היה נטול נשק. ובכל זאת, הם נעצרו שם די זמן כדי לדרוש מהפליטים מזון, והכריחו את כולם לפתוח את תרמיליהם. הי–סונג, שנשאה את הבשר המשומר, החליטה על דעת עצמה לרדת מן הדרך ולהצטרף למשחק הכדורגל כדי להציל את המזון. חבילות הבשר המשומר היו קשורות אל חזהּ ברצועה של מוסלין (הם הקפידו להסתיר אותו, בהתחשב בערכו הרב, והוציאו אותו רק בחסות החשכה, כשיכלו להתכרבל יחד ולכרסם את הרצועות הטעימות בחשאי). אמה של ג'ון קשרה את חזהּ של הי–סונג בלאו הכי, כי כבר בגיל ארבע–עשרה היו שדיה מלאים ונשיים. היא גם גזזה את שערה של הי–סונג לתספורת קצרה, כמו את שערה של ג'ון, שיפשפה את פניהן בעפר מדי בוקר וכיסתה את ראשיהן בכובעי בנים, מכיוון שתמיד ריחפה מעליהן סכנה מסוימת. הם היו עדי ראייה לחיילים משני הצדדים שחטפו נשים ונערות, חלקן צעירות כג'ון; הם היו פשוט מושכים בחורה מהשורה ונוסעים משם, ואם שיחק לה מזלה הם לא היו הורגים אותה אחר כך אלא נוטשים אותה במקום לא רחוק מדי, שבו נמצאה אחר כך או שהצליחה לחזור ממנו בכוחות עצמה.
כשאחד החיילים הגיע אל אמה של ג'ון, היא קמה ומייד נתנה לו שקית קטנה של שעורה ושקית קטנה של אורז ואמרה שיש לה רק שקית נוספת אחרת לכל משפחתה. החייל, רב"ט על פי דרגותיו, צעק ודרש את השקית האחרת, והיא נתנה לו גם אותה, מתייפחת. אבל ג'ון ידעה שהיא הסתירה לפני כן הרבה יותר מזה בגרבונים שלה ובקצות נעלי הגומי שלה. החייל הכניס את השקית לכיסו, והוא וחבורתו עמדו להמשיך לנוע, כשהוא ראה את הילדים עומדים בשקט בשדה, והכדור מונח ביניהם ללא תנועה.
"תמשיכו לשחק," הוא אמר להם. פניו היו מלוכלכות ולא מגולחות, ואת מדיו כיסו דם ובוץ שהתייבשו.
איש מהם לא זז, והוא צעק: "שחקו! שחקו!"
אחד הנערים דחף את הכדור ברגלו, ונער אחר העביר אותו במהירות אל הי–סונג, שבעטה בו בתנועה מגושמת. היא מעולם לא שיחקה כדורגל לפני כן. הרב"ט מילמל משהו, נתן את רובהו לחייל אחר וירד בקפיצה מהשביל, כשהוא מדבר על כך שאין שיעורי ספורט הולמים בבתי–הספר. שניים מחבריו הצטרפו גם הם. הוא הצביע על הי–סונג כשביקש את הכדור ואמר: "תסתכלו עלי!" היא ניסתה להיטמע בין שאר הילדים, אבל היתה גדולה וגבוהה מכולם. הוא העביר את הכדור קדימה ואחורה במהירות בין רגליו, ואחר כך בעט בו לכיוון אחד החיילים, שהעביר אותו לחייל אחר. הכדור חזר אל הרב"ט והוא העביר אותו ישירות אל הי–סונג, שהתכופפה ועצרה אותו בידיה.
"מה אתה עושה?" הוא אמר בכעס. "עוצרים ומעבירים את הכדור חזרה!" הי–סונג היססה ואחר כך עשתה כפי שנאמר לה, אבל כשהכדור התגלגל אליו, הוא נתן לו להתגלגל הלאה. הבעת פניו התקשחה. כשהוא ניגש אליה עמדו כולם בשקט, ואמה של ג'ון החלה לקרוא לעברו בייאוש. היא פנתה אליו בצורה לא פורמלית, וקולה נשמע צעיר ומאופק באופן מוזר, אבל הוא התעלם ממנה, וכשהגיע אל הי–סונג הוא הסיר מעל ראשה את הכובע ונעץ מבט ארוך בשערה הקצר. אחר כך אחז בצווארה ובידו החופשית גישש בין רגליה. היא התקפלה כלפי מטה, ניסתה להדוף אותו מעליה, בזמן שאמה של ג'ון צעקה והתחננה לפניו שיעזוב אותה. בסופו של דבר הוא שיחרר אותה, ולרגע נראה שהוא עומד להכותה או לבעוט בה, אבל הוא רק הסתובב וחזר אל הדרך. הי–סונג התרחקה בזחילה, אבל אז הקימו אותה שני החיילים האחרים על רגליה ואמרו שהיא "בחור יפה". הרב"ט אמר להם שהם יוצאים לדרך, אבל הם המשיכו לשלוח אליה ידיים, אם כי לא בגסות, ונגעו בשערה הקצר, במותניה, ועכשיו גם בחזהּ. אחד מהם, חייל שעיניו היו קרובות מאוד זו לזו, כמו עיני אופוסום, נגע שוב בחזהּ והורה לה לפשוט את חולצתה. היא סירבה. הוא סטר לה, ואחר כך קרע את החולצה מעליה באלימות וחשף את הקשירה סביב חזהּ ואת הצורות המסתתרות בתוך שכבות הבד. אמה של ג'ון רצה לכיוונם בצרחות, החייל השני חבט בה באגרופו והיא נפלה בכבדות על האדמה. היא היתה מטושטשת לרגע, שן קדמית אחת שלה נפלה, ופיה ושפתה דיממו קשות. ג'ון, שלא ידעה מה לעשות, רצה אליה והספיגה את הדם בשרוולה. היא ושאר הילדים בכו, וגם הי–סונג בכתה. היא היתה מבועתת, וכתפיה הרזות רעדו. הרב"ט הסתכל עליהם מהדרך. החייל אמר להי–סונג להרים את זרועותיה ושיחרר את הבד הכרוך סביב חזהּ, כמו שמסירים בד מגליל קרטון, ותוך כדי כך השתחררו ונפלו חבילות הבשר המיובש.
"היי, תראו את זה," הוא אמר והרים אותן. הוא בחן את הבשר המיובש ואת התוויות. "איפה מצאת את זה?"
היא לא ענתה.
"מה את, איזו זונה של זרים? זה אוכל אמריקני."
"בבקשה, אני רק מצאתי אותם."
"מה עשית בשביל לקבל מתנה כזאת?"
"שום דבר, לא עשיתי כלום בחיים. בבקשה, אני אומרת את האמת!"
"כן, בטח."
"בוא נראה מה עוד יש לה," אמר החייל השני.
היה ברור שאין עליה שום דבר נוסף, אבל החייל הפשיט אותה בכל זאת, בסבלנות קפדנית, מפחידה. תוך זמן קצר היה פלג גופה העליון חשוף לגמרי, שדיה חיוורים כחלב. היא ניסתה לכסות את עצמה, אבל הוא הכריח אותה להרים את זרועותיה גבוה, ולא נותר לה אלא להסתיר את פניה בשקעי מרפקיה כשהיא מתייפחת.
"עכשיו נשרו כמה פירות מתוקים," אמר החייל השני.
"היא שלי," אמר החייל בעל עיני האופוסום ואחז בזרועה.
"אולי קודם שלך!"
היא נראתה כאילו איבדה את השליטה על רגליה, והם נאלצו ממש לגרור אותה אל הדרך, שם אותתו למשאית מכוסה לעצור. החיילים הגיעו מהר להסכם כלשהו עם הנהג, שהִפנה אותם לחלק האחורי. רק חיילים מעטים זכו לנסוע בכלי רכב. אבל כשהם גררו אותה אל המשאית, החלה הי–סונג להתנגד ורגליה התחפרו באדמה. החייל הרים אותה, הניף אותה על כתפו ולקח אותה אל חלקה האחורי של המשאית. היא הלמה באגרופיה על גבו ובעטה ברגליה. חברו קפץ פנימה, והוא מסר לו אותה, ואחר כך נכנס בעצמו. הוא צעק לנהג, אבל המשאית לא זזה; היא היתה תקועה. הנהג ניסה כמה פעמים להתניע עד שהצליח. בשלב זה הגיעה אמה, שגיששה את דרכה כאחוזת טירוף במעלה סוללת העפר, אל המשאית, וכשזו החלה לנסוע, היא נאחזה בה מאחור ונתלתה על הדופן. הי–סונג צעקה מבפנים, או–מה! או–מה! ואמה צעקה הי–סונג–אה! גם ג'ון צעקה, ואיתה התאומים, שעמדו קפואים לצידה, אבל היא לא שמעה את עצמה בגלל הצעקות והצווחות הנוראות של השתיים, שנשמעו כאילו חותכים אותן בעודן בחיים.
אבל לפתע גבר קול אחר על הכול: שאגה של שני מטוסי סילון כסופים שחלפו מלמעלה. המטוסים טסו נמוך והרעידו את האדמה כשחצו את העמק לאורכו ואחר כך נעלמו במרחק. הם כמעט נעלמו לגמרי, אבל אז ראתה ג'ון שהם חוזרים. פתאום התפזרה שיירת החיילים והפליטים. אנשים רצו לכיוון השדות. המשאית האיצה והתרחקה במהירות, אבל עכשיו נעצרה, ואמה של ג'ון עלתה עליה, בזמן ששני החיילים ושניים נוספים קפצו ממנה החוצה. הי–סונג ואמה לא ירדו. הן התחבקו, התנשקו ועטפו זו את זו בזרועותיהן, לפני שהגיע השילוב הנוראי של אור ורעש.
כשג'ון פקחה את עיניה המשאית נעלמה. קדם לזה פיצוץ אדיר; ג'ון והתאומים נפלו מעוצמת ההדף. היה לחץ חזק באוזניה ולמשך כמה דקות היא לא שמעה אפילו את קול נשימתה. המטוסים עשו רק גיחה אחת, ירו כמה טילים, ואחר כך טסו משם. היא חיפתה אינסטינקטיבית על אחיה, וכשקמה והסתכלה אחורה למקום שבו היה הפיצוץ, לא היה בו שום דבר מלבד חצי שלדה בוערת. היא הורתה לאחיה ולאחותה להישאר במקומם ורצה לשם בדממה מוחלטת, וחשה שליבה עומד לפרוץ החוצה מחזהּ.
החלק השני של המשאית התפרק לרסיסים שהיו פזורים על פני הדרך למרחק של עשרות מטרים לכל כיוון. החלק שבער היה בשוליו של מכתש שחור שנפער בעקבות הפיצוץ, שני מטרים עומקו, ורוחבו גדול פי כמה. מלבדו לא נשאר הרבה. בהמשך היא שמעה את אחד החיילים אומר שהמשאית היתה עמוסה תחמושת, וכי אחד הטילים פגע ישירות בחלק האחורי המכוסה. היא סרקה את השדה בצד הדרך וראתה את גופותיהם השסועות של שני החיילים; בצווארו של החייל בעל העיניים הקרובות היה תקוע גוש מתכת משונן, ודמו הכתים את האדמה ויצר סביבו כתם שחור קטן. הגופה האחרת היתה נטולת ראש, אבל מלבד זה שלמה. היא היתה מוכנה לתגלית הנוראה ביותר, אבל ככל שחיפשה, סרקה, שבה ובדקה, היא לא הצליחה למצוא אף זכר לאמה ולאחותה. לא היתה שם אף פיסת בגד, לא קווצת שיער, כאילו עלו שתיהן בסערה השמימה והתמזגו עם תלתלי העשן האחרונים שהשאירו המטוסים ועכשיו נמוגו ברוח הדרומית ונעלמו במהירות מעליה.
הרכבת המשיכה לנוע בקצב קבוע ועברה דרך העמק האפל במהירות של סוס דוהר. קצבו הקבוע של הקטר וחום גופם של אחיה הכניסו אותה לבסוף למצב דמוי שינה. זו לא היתה שינה מלאה, מכיוון שהיא לא חלמה - היא כבר בכלל לא חלמה לאחרונה. במקום זה, מוחה נסע לצד עצמו, במצב של דריכות חייתית, כך שהיא יכלה לראות את שלושתם מצונפים בשמיכה האפורה, ראשיהם ורגליהם תקועים בפנים, כך שהם נראו כמו שק ביצים של עכביש עצום או של עש שהונח על גג הקרון באופן שיאפשר לו לנוע חופשי ולשרוד. האחרונים מסוגם. אילו היו מחשבות תכליתיות כלשהן שהעסיקו אותה עכשיו, הן היו קשורות רק למרחק שעברו, לדרך שגמאו גלגלי הרכבת, לצווחת הגלגלים המסתובבים, ולכך שאם יצליחו להמשיך לנוע ככה, זה יהיה הסיכוי הטוב ביותר שלהם להישאר יחד, להישאר בטוחים. החלטתה היחידה, ממש לפני שנרדמה, היתה שהם צריכים להישאר על הרכבת הזאת כל עוד היא נוסעת, ולהגיע הכי רחוק שהיא תיקח אותם. לא היה כמעט שום סיכוי להשיג מזון על הרכבת, כפי שיכול להיות במחנה כלשהו; היה קשה לגנוב או להתחנן למשהו בתוך הקרונות, ובלתי אפשרי לעשות זאת על הגג. אבל הם היו בתנועה מתמדת, והיא החליטה שאולי עדיף לא לאכול שום דבר אם הם יוכלו להישאר במצב הזה, מצונפים לפקעת, ולהגיע לפוסאן בעוד יומיים. אילו יכלה להשיג שיקוי שירדים אותם וישקיט את כאבי הרעב בבטנם, היא היתה משקה אותם, אף שפירוש הדבר היה להתקרב במידה מסוכנת למוות. בכל כפר היה מומחה לצמחי מרפא שהכין שיקויים לשינה - ואפילו לשינה עמוקה, אם מישהו ביקש זאת, לגוססים ולסובלים מכאבים.
מה היתה עושה ג'ון באמת אילו היה לה תה כזה עכשיו? היא לא היתה חוששת שהם ישתו יותר מדי. ייתכן שהיתה אפילו גונבת מעט סוכר או דבש, כדי שהמשקה יהיה טעים ומתוק, ונותנת להם לגמוע אותו ואחר כך משכיבה אותם, צמודים אל בטנה כאילו היו ילדיה שלה, ומספרת להם סיפור ססגוני על הארוחה המלכותית שהם ייהנו ממנה בקרוב עם דודניהם. היא היתה מוכנה להקריב את חייה למענם, אבל החלה להבין שפניה האחרות של הנכונות הזו הן שהיא יכולה להרשות להם לסבול רק עד גבול מסוים. הם היו במצב חמור. עצמות הלחיים שלהם, כמו אלה שלה, בלטו כעת מפניהם בחדות, בעוד שבטנם התנפחה באופן לא טבעי, ועורה נעשה בוהק ומתוח כמו תוף. שערו של ג'י–יאנג החל לנשור, ולהי–סו היתה על גבה פריחה מטרידה, שהחלה להפריש מוגלה ככל שהתפשטה. שניהם היו אדישים, עכורי עיניים, ונעשו שקטים יותר ויותר ככל שעבר הזמן. הם אפילו הפסיקו לשאול על אמם ואחותם; אחרי מתקפת המטוסים הם שאלו בלי הרף איפה הן יכולות להיות, מכיוון שג'ון אמרה להם שהמשאית ברחה משם לפני שהמטוסים תקפו ושהן ימצאו את דרכן לפוסאן בקרוב, אם הן לא נמצאות שם כבר עכשיו. בימים האחרונים איש מהם לא הזכיר את הי–סונג או את אמם, כאילו המחסור הצליל את מוחותיהם כשם שרוקן את גופיהם, סילק כל תקווה ילדותית וכל משאלה ואמונה, והשאיר רק את הממשי, הוודאי והברור.
ועדיין ג'ון נמנעה מלומר בקול רם את מה שכבר ידעו. לא למענם היא עשתה זאת, אלא למענה. היא עטתה על פניה חזות מאובנת כלפי העולם, אבל בשנתה היתה החזות הזו נעלמת לרגע והיא חזרה להיות הילדה שהיתה ערב המלחמה, ילדה מנומסת בת אחת–עשרה, גבוהה מדי לגילה, שנהנתה לשחק עם ילדים קטנים ממנה ועדיין התביישה להישיר מבט אל נערי הכפר, שרצתה רק לשבת על ברכי אביה ולזמזם עם תקליטיו בשעה שהוא מעשן את מקטרתו והעשן הסמיך והמתוק מתאבך מעליהם. והחמימות העמוקה שחשה לא נבעה מגופם של אחיה הישנים, אלא מחומה של רצפת האוֹנדוֹל, הקרובה לתנור המטבח, שם אהבה לשכב בחורף עם ספר, כשהעוזרת היתה מלבה מדי פעם את האש, וג'ון היתה בטוחה שהיא תיחרך אם תקרא עוד עמוד. בשנתה היא יכלה עדיין להאמין שכולם יתאחדו בסופו של דבר, מכיוון שבעצם לא ראתה את אמה ואת אחותה מתות, ולצורך העניין גם לא את אביה. ואז, ככל שידעה, אחיה הגדול, למרות התחושה הוודאית הפנימית שלה, בהחלט יכול להיות בדרכו צפונה עם הקומוניסטים, מעפיל על הגבעות, מוקף אויבים, אבל חי. זאת היתה התמונה שראתה בעיני רוחה. וגם אם ידעה שכל זה אינו אלא אשליה, אולי הסוג המסוכן ביותר של הונאה עצמית, זה שהופך אותך למסוחרר, זועם ונואש גם יחד, היא היתה בוחרת לזחול לתוכה למרות הכול כל עוד היתה יכולה, מוסרת לה את נשימתה אם היתה חפצה בכך, נותנת לה לכבות אותה לגמרי.
חזהּ עלה וירד כשנשמה את האוויר הדחוס והמשומש שמתחת לכיפה ההדוקה שיצרה השמיכה, והיא התרחקה מאחיה בחוסר רצון והתמתחה אל פינת הבד, כדי לחוש את הרוח על עיניה ואפה. האוויר היה קר ומזוהם מאדי הפחם השרוף שפלט הקטר, אבל היא שאפה אותו ונתנה לו להציף את ריאותיה. היא רעדה קשות. שמי הלילה דעכו, התבהרו במהירות עם בוא האור. היא היתה ערה, אבל עדיין לא רצתה לפקוח את עיניה. היא רצתה לישון, לישון עוד קצת, אבל הרכבת נעצרה פתאום בבת–אחת ובאלימות, והעיפה אותה אל צלע המתכת בצידו הקדמי של הקרון. היא פגעה בה בראשה, והיטשטשה לרגע, וכשפקחה את עיניה מצאה את עצמה תלויה למחצה מעבר לקצה, בין הקרונות. הרכבת נעה שוב קדימה, ואחר כך נעצרה עצירה מלאה. היא הרגישה שאפה נמחץ, ורק כשבדקה את עורה וחיפשה דם הבינה שהם אינם. אחיה ואחותה. היא הסתכלה למטה, וראתה את השמיכה תלויה מעל החיבור בין הקרונות, את תרמילם פתוח לצד המסילה הבוהקת, וחפציהם המועטים מפוזרים על פני האדמה.
היא צרחה: "ג'י–יאנג–אה! הי–סו–נה!"
היא ירדה בסולם וקפצה ארצה, אבל הם לא היו שם, באף אחד מצדדיו של הקרון. הם חנו בעמק רחב ואפלולי, שלא היו בו בניינים או בתים, ואפילו לא דרך נראית לעין.
"ג'י–יאנג–אה! איפה אתה? הי–סו–נה! ענו לי! ענו לי!"
היא כרעה על ברכיה והסתכלה מתחת לגלגלים, אבל גם שם הם לא היו. אנשים אחרים ירדו כמוה ורצו לעבר החלק האחורי של הרכבת; הרכבת נסעה מעט לפני שנעצרה, מרחק של שלושה–ארבעה קרונות. צעקה נוראה נשמעה, וג'ון הלכה בעקבותיה, אף על פי שזה היה קולו של איש מבוגר. היא רצה יחפה - נעליה נפלו - וכשהגיעה אליו הוא החזיק את זרועו בצורה מוזרה. הוא נפל מהרכבת ושבר את הזרוע, והחלק התחתון של זרועו היה מכופף אחורה בצורה גרוטסקית, כאילו היה לו עוד מרפק. הוא ביקש את עזרתה, אבל היא לא נענתה, מכיוון ששמעה את קולו של ג'י–יאנג קורא חלושות: נו–נה, נו–נה.
הוא היה במרחק שני קרונות ושכב קרוב לרכבת. אישה כרעה ברך לפניו. היא לא ראתה את הי–סו. תחילה היה נראה כאילו האישה מודדת נעל על רגלו של אחיה, אבל כשג'ון התקרבה היא ראתה מה קרה ונעצרה במרחק כמה צעדים משם, בלי יכולת לזוז.
"נו–נה..." אמר ג'י–יאנג שוב.
"זה אחיך הקטן?" שאלה האישה את ג'ון. ג'ון הינהנה.
"אז בואי הנה ועזרי לי! נו? בואי, ילדה, יותר מהר!"
ג'ון התקדמה וכרעה על ברכיה.
"כשאני אגיד לך, תתפסי את הרגל שלו בידיים, ככה, ממש מתחת לברך. הכי חזק שאת יכולה."
ג'ון הכינה את ידיה.
"עכשיו!"
ג'י–יאנג נאנח בחוזקה בעקבות הלחץ ובכה בכי מר. האישה נראתה כמי שיודעת מה לעשות. היא כל הזמן אמרה לו לא להסתכל, להשאיר את עיניו עצומות, כי אין בכלל מה לראות. ג'ון חשבה תמיד, בדיעבד, שבאופן מעוות זה היה נכון. כי כף הרגל לא היתה שם. הכריתה היתה נקייה. הגדם דימם חזק, ושטף הדם נעצר וזרם לסירוגין כשהאישה ניסתה לקשור את קרסולו הדק בחגורה. האור גבר והדם נחשף בצבעו הטהור, בשעה שכל היתר - בגדיה של האישה, האדמה הצחיחה - נמחקו והצטמצמו. באותו רגע היא הסיטה את מבטה מהפסים וראתה דמות שוכבת על בטנה ליד השדה. זו היתה הי–סו; היא הכירה אותה על פי שערה הסמיך. לרגע היתה ג'ון בטוחה שהיא בסדר גמור, מכיוון שפניה היו מופנות אליה, עיניה היו פקוחות, ופיה מתוח בחיוך קלוש, אם כי מבולבל במקצת. אלא שהיא היתה מתה. שתי רגליה נקטעו. היא זחלה כל הדרך, עד שאזל הדם מגופה.
גלגלי הרכבת השמיעו צווחה, והרכבת החלה להתקדם לאיטה, כאילו הקטר נחוש להמשיך קדימה בלי קשר למכשולים שעומדים בדרכו. אחר כך נעצרה הרכבת לרגע, ושוב המשיכה לנוע. ילדיה של האישה, שישבו על גג הקרון, צעקו לה שתחזור למעלה, אבל היא לא הצליחה להדק את החגורה במידה מספקת, והדם שוב זרם בחופשיות. הרכבת המשיכה לנוע, עכשיו מהר יותר, וילדיה החלו לזעוק לעברה, הפאניקה בקולם מתגברת. היא הסתכלה על ג'ון ואמרה לה: "את צריכה לעלות חזרה, ילדה."
"עזרי לנו בבקשה."
"אני מצטערת... אני מצטערת..." היא קמה, היססה קלות, ואחר כך מיהרה אל הקרון שעליו היו ילדיה וטיפסה עליו במהירות.
ג'י–יאנג היה שקט עכשיו ונשימותיו רדודות, כאילו לא סבל כלל. ג'ון הידקה את החגורה סביב רגלו וליפפה אותה בידה לפני שמשכה אותה בכוח. הוא צעק והתעלף לרגע, אבל הדימום נפסק, וג'ון הרימה את אחיה בכל כוחה ונשאה אותו בזרועותיה. הוא לא היה כבד יותר מענף, והיא החלה לרוץ. אחת מדלתות הקרון היתה פתוחה במקצת, והיא הצליחה להגיע אליה ולמסור אותו לאנשים שהצטופפו בפנים. חלקם נופפו לה בידיהם, קראו לה לעלות. הרכבת הגבירה את מהירותה והיא עמדה להישאר מאחור. זה היה הסיכוי היחיד שלהם עכשיו, אבל באותו רגע השתחררה החגורה מעל רגלו של ג'י–יאנג ונפלה. הדם זרם מן הרגל כמו מתוך ברז, והיא לחצה על הגדם תוך כדי ריצה, אבל יד אחת לא הספיקה. היא לא היתה מסוגלת לעשות את זה. ולכן היא נעצרה, והניחה אותו על האדמה, אוחזת שוב את הגדם בשתי ידיים. הקרונות עברו על פניהם לאט, רק שליש מהרכבת עדיין נותר.
"למה נעצרת?" הוא מילמל.
"אני לא מסוגלת להמשיך לרוץ."
"אה." הוא החל לאבד את הכרתו, והצבע אזל מפניו. "תחזרי לקחת אותי?"
ג'ון הינהנה.
"את מבטיחה?"
היא הינהנה שוב.
"זה בסדר. את לא חייבת."
היא הרפתה מידו שעדיין היתה חמימה ונישקה את פניו שעדיין היו חמימות. היא נשארה איתו כמה שיכלה. אבל כשהקרון האחרון של הרכבת חלף על פניה, היא קמה על רגליה וייצבה את עצמה. ואז היא רצה להציל את חייה.