יכול להיות שראיתם אותי בטלוויזיה אחרי ההתרסקות. הראו בחדשות קטע קצר שצולם שם, והכול נראה בו בוהק מדי בשמש וקצת דהוי. אחרי שתי המהדורות הראשונות הפסיקו להקרין אותו, כי היתה לו כנראה השפעה שלילית על מורל הכוחות המזוינים של המדינה. אי־אפשר לראות את זה בקטע הזה, אבל אנחנו הולכים לכיוון המטוס הנשיאותי "פּק 1", שחונה באמצע המסלול, מאחורי הגב של הצלם. המטוס עדיין מחובר למשאבת דלק משנית ומוקף בחבורה של לוחמי קומנדו דרוכים, לבושים במדי הסוואה. כיוון שגוף המטוס הוא בצבע אפור מט והוא כמעט צמוד לקרקע, הוא נראה כמו לווייתן שנסחף לחוף, ועכשיו, בחרטום שמוט נוכח המשימה האדירה שלפניו, הוא שוקל איך לגרור את עצמו בחזרה לים.
המסלול נמצא באמצע מדבר בָּהאוואלְפּוּר, במרחק של כאלף קילומטר מהים הערבי. שום דבר לא חוצץ בין השמש המלובנת והיוקדת ובין המרחבים האינסופיים של חול מנצנץ, חוץ מכמה גברים במדי חאקי שצועדים לכיוון המטוס.
לרגע קצרצר רואים בקטע הזה את הפנים של הגנרל זִיָא, הנצחה אחרונה של איש שצולם רבות. השביל באמצע השיער נוצץ בשמש, השיניים מבהיקות בלובן לא טבעי, השפם רוקד כרגיל ריקוד קטן לכבוד המצלמות, אבל כשהמצלמה מתרחקת רואים שהוא לא מחייך.
אם מסתכלים טוב, מבחינים שמשהו מציק לו. הוא צועד כאילו הוא סובל מעצירות.
האיש שהולך מימינו הוא שגריר ארצות הברית בפקיסטן, אַרנוֹלד ראפֶֶל, שבגלל הראש הקירח והמבריק והשפם המטופח נראה כמו איש עסקים מכובד והומוסקסואל מאיזושהי עיירה אמריקאית. רואים אותו מעיף גרגר חול בלתי נראה מדש הבלייזר הכחול־כהה שהוא לובש. המראה הספורטיבי האופנתי שלו מסתיר ראש דיפלומטי מעולה; הוא אשף התזכירים המושחזים והדייקניים ומסוגל לשמור על נימוס גם בזמן חילופי הדברים הכי עוינים. משמאלו של הגנרל זיא הולך רב־המרגלים לשעבר וראש שירותי המודיעין המשולבים, הגנרל אַחְתָר, והוא נראה כורע תחת כובדן של כמה מדליות שצמודות לו לחזה וצועד באי־רצון, כאילו הוא היחיד בחבורה שיודע שלא כדאי להם לעלות על המטוס הזה. השפתיים שלו קפוצות, ואף שהשמש הקופחת מכניעה הכול ומרוקנת את הסביבה מכל צבע, רואים שהעור שלו, שהוא בדרך כלל בהיר, נעשה צהוב ורטוב. ההספד שיתפרסם בעיתונים למחרת היום יתאר אותו בתור "החייל השקט" ואחד מעשרת האנשים שחצצו בין העולם החופשי לצבא האדום.
כשהם מתקרבים לשטיח האדום שמוביל אל המדרגות של "פּק 1" רואים אותי צועד קדימה. מיד רואים שאני היחיד בתמונה שמחייך, אבל כשאני מצדיע ומתחיל ללכת לכיוון המטוס, החיוך שלי נעלם. אני יודע שאני מצדיע לאיש מת. אבל מי שלובש מדים מצדיע. וזהו זה.
אחרי כן, יחברו חוקרי תאונות מ"לוקהיד" את כל חלקי המטוס המרוסק ויעשו הדמיות לכל מיני תרחישים כדי לנסות לפצח את התעלומה — למה מטוס הרקולס במצב מצוין צונח מהשמים ארבע דקות בלבד אחרי ההמראה. אסטרולוגים יוציאו תיקים עם ניבויים לאוגוסט 1988 ויאשימו את כוכב צדק בהתרסקות שבה קיפחו את חייהם ראשי צבא פקיסטן ושגריר ארצות הברית. אינטלקטואלים שמאלנים יברכו על סופה של הדיקטטורה האכזרית ויעשו שימוש בדיאלקטיקה שזכורה לנו מההיסטוריה בנושאים האלה.
אבל כרגע ההיסטוריה יצאה לסייסטה ארוכה, כדרכה בין סוף של מלחמה אחת להתחלה של אחרת. יותר ממאה אלף חיילים סובייטים, שהתזונה שלהם הצטמצמה עד שהסתכמה לבסוף בצנים מרוח במשחת נעליים צבאית, מתכוננים לנסיגה מאפגניסטן, והאנשים שאנחנו רואים בקטע הווידיאו הזה הם המנצחים הבלתי מעורערים. הם מתכוננים לשלום, וכיוון שהם אנשים זהירים מטבעם, בינתיים, בזמן שהם מחכים לסוף המלחמה הקרה, הם באו לבהאוואלפור כדי לקנות טנקים. הם גמרו את יום העבודה ועולים על המטוס שייקח אותם הביתה. הקיבה שלהם מלאה, והנושאים לשיחות נימוסים הולכים ואוזלים. מרגישים אצלם קוצר רוח של אנשים מנומסים שלא רוצים לפגוע זה בזה. רק אחר־כך אנשים יגידו: תסתכלו על הקטע הזה, תסתכלו איזו הליכה עייפה וחסרת התלהבות, מיד רואים שידו הסמויה של המוות מדרבנת אותם לעלות על המטוס.
בני המשפחות של הגנרלים יקבלו פיצוי מלא וארונות עטופים בדגלים, מלוּוים בהוראות חד־משמעיות לא לפתוח אותם. בני המשפחות של הטייסים ייעצרו וייזרקו לכמה ימים לתאים עם תקרות מלוכלכות בנתזי דם, ואחר־כך ישוחררו. גופתו של שגריר ארצות הברית תוטס אל בית־הקברות בארלינגטון, ועל המצבה שלו תיחקק קלישאה מלוטשת פחות או יותר. לא ייערכו ניתוחים שלאחר המוות, כיווני החקירה ייטשטשו, החקירות ייבלמו, יהיו טיוחים על גבי טיוחים. רודני העולם השלישי תמיד מתפוצצים בנסיבות חשודות, אבל אם הכוכב הזוהר ביותר בשמי השירות הדיפלומטי של ארצות הברית )וזה מה שנאמר על ארנולד ראפל בטקס האשכבה בבית־ הקברות בארלינגטון( מתרסק יחד עם שמונה גנרלים פקיסטנים, בטוח שמישהו כבר יאכל אותה. הירחון "וֶניטי פֵייר" יזמין כתבת תחקיר, בעיתון "ניו יורק טיימס" יתפרסמו שני מאמרי מערכת, בנים של הנספים יפנו לבית־המשפט ואחר־כך יתפשרו על משרות משתלמות בממשלה. יגידו שזה הטיוח הכי גדול בתולדות התעופה מאז הטיוח הכי גדול הקודם.
העד היחיד לאותה הליכה משותפת שצולמה לטלוויזיה, היחיד שלא רק הלך אלא גם יכול להעיד, ממנו יתעלמו לגמרי.
כי מי שפספס את הקטע ההוא בחדשות, כמעט בטוח פספס אותי. כמו ההיסטוריה. אני היחיד שיצא בשלום.
מה שמצאו בין שברי המטוס לא היה גופות, אלה לא היו שאהידים שלוֵוי פנים, כמו שהצבא טען, וגם לא בני־אדם שגופותיהם נפגעו וקצת הושחתו, ולכן לא היו מספיק פוטוגניים בשביל שיראו אותם למצלמות הטלוויזיה ולמשפחות. שרידים. מצאו שרידים. חתיכות בשר מותזות על חלקי מטוס שבורים, עצמות חרוכות שנדבקו למתכת מקומטת, גפיים כרותים ופנים שנמסו והפכו לגושי בשר ורודים. אף אחד לא יוכל אי־פעם להגיד שבארון שנקבר בבית־ הקברות בארלינגטון לא היו גם חתיכות משרידי גופתו של הגנרל זיא, ושמה שנקבר במסגד השָאה פייסל באִסלאמבּאד לא היו חתיכות של כוכב מחלקת המדינה. רק דבר אחד אפשר להגיד בוודאות: שהשרידים שלי לא היו באף אחד מן הארונות הללו.
כן, רבותי, אני זה שיצא בשלום.
השם שיגְרי לא הופיע ברשימת הסימוכין, חוקרי האף־בי־אַי התעלמו ממני, ואף פעם לא נאלצתי לשבת תחת נורה חשופה ולהסביר באילו נסיבות הייתי נוכח בזירת האירוע. לא הופעתי אפילו בסיפורים שהומצאו כדי לטייח את האמת. אפילו תיאוריות הקונספירציה שדיברו על חפץ בלתי מזוהה שהתנגש במטוס הנשיאותי, ועדים מופרעים שראו טיל קרקע־אוויר שנורה מגב של חמור בודד לא טרחו לטוות כל מיני מעשיות על הבחור במדים שצועד קדימה עם יד אחת על נדן החרב שהוא חוגר, מצדיע, מחייך וממשיך ללכת. אני הייתי היחיד שעלה על המטוס הזה ונשאר בחיים.
ואפילו היה לי טרמפ הביתה.
אם כן ראיתם את התמונות, אולי תהיתם מה עושה במדבר בחור עם תווי פנים של תושב ההרים, למה הוא מוקף בגנרלים, למה הוא מחייך. הסיבה היא שאת העונש שלי כבר קיבלתי. כמו שעוֹבֵּייד היה אומר, יש משהו פואטי בביצוע החטא אחרי שכבר ריצית את העונש. אני לא מתעניין במיוחד בשירה, אבל עונש לפני החטא באמת מצלצל טוב. האשמים מבצעים את החטא, החפים מפשע נענשים. זה העולם שאנחנו חיים בו.
העונש שלי התחיל בדיוק חודשיים ושבעה־עשר יום לפני ההתרסקות, כשהתעוררתי עם תרועת ההשכמה, ובלי לפקוח עיניים הושטתי יד ומשכתי בשמיכה של עובייד, הֶרגל שבא לי מארבע שנים של מגורים משותפים באותו חדר. זאת היתה הדרך היחידה להעיר אותו. היד שלי ליטפה מיטה ריקה. שפשפתי עיניים. המיטה היתה מסודרת, סדין לבן ומעומלן מקופל מעל שמיכת צמר אפורה, כמו אלמנה הינדית באבל. עובייד נעלם, והיה ברור שהמניאקים יחשדו בי.
אפשר להאשים את אנשינו לובשי המדים בהרבה דברים, אבל אי־אפשר בשום פנים להאשים אותם בחשיבה יצירתית.