“בעיר מינסק, במקום בו שכן הגטו, ישנו בור ענק. בתחתית הבור מצוייה אנדרטה. הכיתוב על האנדרטה מציין ברוסית וביידיש כי האנדרטה הוקמה לזכר עשרות אלפי יהודי גטו מינסק שחוסלו על ידי הנאצים. סתת האבן שהיה אחראי על הקמת האנדרטה נכלא לאחר הקמתה יחד עם המשורר שהיה אחראי על הכיתוב. סתת האבן היה סבא רבא שלי מצד האבא, האמן מורדוך ספרישן. הוא היה בן שישים וגזר דינו היה עשר שנים של עבודות פרך. הוא נפטר לאחר אחד עשר חודשים.

http://place.by/en/mesta/city/military-minsk/memorial-yama.html

http://img-fotki.yandex.ru/get/4804/bombogor.2a/0_45322_429ccaf8_XL.jpg

באותו הבור, בו הוקמה האנדרטה (או לא הרחק משם, באחד מעשרות קברי האחים שמצויים בשטח הגטו) מוטלים גופותיהם של אליהו וברטה, הורי סבי מצד אמי וכן שלוש אחיותיו לובה בת ה- 24, מיכל בת ה- 19 ואירינה בת החמש וכן מרט, בנה בן השנה של לובה. כל המשפחה נרצחה ביום אחד, באקציה של 1942, יחד עם עוד כחמשת אלפים מיהודי גטו מינסק. סבי, ארקדי (אברם), היה היחיד ששרד. הוא היה בן 14 והצליח לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

"אוד מכיכר היובל" הוא ספר עדות, עדות של יעקב גרינשטיין, פליט מפולין, בן למשפחה חסידית, שברח למינסק מזוועות הנאצים במלודתו, אך לרוע מזלו נכלא בגטו מינסק, בו הגרמנים עשו את אחד הטיהורים המצמררים ביותר. גרינשטיין ואישתו בלה איבדו בגטו את בתם הפעוטה והצטרפו למחתרת. הם אספו נשק וידיעות ולבסוף הצליחו להצטרף אל פלוגת הפרטיזנים, שהורכבה ברובה מיהודים שברחו מהגטו. בני הזוג הצליחו לשרוד ועשו חיל, הם השתתפו בקרבות, פוצצו מסילות ברזל והעבירו אספקה. לאחר שחרור האזור על ידי הצבא האדום התגייס והגיע עד לפאתי ברלין.

בדרך מצמררת ובשפה מיוחדת הוא מוסר את העדות שלו, על משאיות הגזים שאספו יהודים, על האקציות, על הרעב והפחד, אך גם על ההתנגדות וגבורה.

סבי סירב להצטרף למחנה המשפחות ועל אף גילו הצעיר, ניתנה לו הזדמנות להצטרף לאחת הפלוגות הלוחמות, כטבח, אם כי בפלוגה לוחמת אף אחד לא יכול היה להישאר ליד המדורה. עד מותו, כשסבי בישל הוא ידע לחשב כמויות רק לשלושים איש לפחות. להכין מרק למשפחה בת ארבע נפשות אף פעם לא הצליח, אך לכבוש חבית של כרוב כבוש, היה יכול בקלות. הוא היה איש קשה, סבא שלי. על אף היותו בן למשפחה מסורתית, איבד את האמונה לחלוטין והפך לאטאיסט מושבע, שונא דת, אך שנא גם את כל העמים ולא סמך על אף אחד חוץ מיהודים. לאחר שכנועים רבים, הסכים לעלות לארץ, אך סבל גם כאן, גם בגלל חוסר היכולת שלו להתפרנס מקצועו (בונה קמינים) וגם בגלל הדת שהקיפה אותו מכל עבר. "...כל השטריימלים האלה מזכירים לי את היהודים בגטו שאמרו לאמי ולאחיותיי שהכל יהיה בסדר ואלוקי ישראל ישמור על עמו." (ציטוט מפיו). כל חייו הוא חי שרוי בפחד רדיפה והתרכז כל כולו בטיפוח משפחתו, אם כי גם עם בני משפחה התקשה להסתדר לעיתים קרובות. אני הייתי הנכדה המועדפת, לכן בפניי פתח את סוגרי ליבו. בגיל צעיר הרבה יותר ממה שההגיון מאפשר. מגיל שש בערך ידעתי על כל הזוועות לפרטיהן ובלילות התעוררתי מוקפת נאצים או נלחמת בהם בגבורה ביערות.

בגלל אותן העדויות שהספיקו לי לחיים שלמים נמנעתי עד לפני כמה שנים מספרי שואה לחלוטין. מאז שסבי נפטר, נדרתי לקרוא ספר אחד לפחות בסביבות יום השואה, לזכרו. את הספר הזה, בן מאתיים עמודים בסך הכל קראתי במשך שנתיים.

לפני שנפטר, בבית חולים, המילים האחרונות שסבי אמר היו "אמא, אבא ואחיות אהובות שלי, סוף סוף אני בדרך לפגוש אתכם".”

“המחבר היה בגיטו אוזדה, ממנו ברח והצטרף לפארטיזנים. הוא לחם בשורות החטיבה על שם ז'וקוב, היה בקבוצת ארקד ובגדוד פונומארנקו. בספר הוא מספר על קרב באולשאני, על פגישתו עם אוסוואלד רופאייזן ועל הקרבות, שנוהלו על אדמת גרמניה בדרך לברלין.”