תמרה היתה אהבת נעורי ובת זוגי הראשונה. היום היא גיסתי. זמן לא רב אחרי שנישאה לאפרים התחתנתי עם רננה, אחותה, ומאז, כבר עשרים שנה, אני אורח קבוע בבית שלהם, וגם בלי שאבוא אני מעודכן בנעשה שם.
הייתי שם כמובן גם ביום ההוא, שבו חזרה רוני, הבת שלהם, היחידה, אחרי שלוש שנים של לימודי מוזיקה בג'וליארד בניו יורק, שאותן התחילה כשהיתה בת שש-עשרה. מאז נפגשו רק פעם אחת, כשנסעו לבקר אותה בסוף השנה הראשונה שלה. בימים ההם, בראשית שנות השבעים, עוד לא טסו הלוך וחזור בקלות כמו היום. "בלי מנוחה, כמו זבובים. בונים בית גדול, ממלאים בשטיחים וברהיטים הכי יקרים, וזהו, מתחילים לנסוע," אומרת על זה דודה יהודית. ובכל זאת, התנתקות כזאת בין הורים לבת לא היתה עניין רגיל, ודאי לא כשמדובר בגיל כזה. מובן שגם אני הייתי במחכים. אפרים, הוא שהביא אותה משדה התעופה. הוא הציע לתמרה שייסעו יחד, או שהיא תיסע ותביא, והיא התעקשה. בהתחשב במה שקרה ביניהם בעבר ראיתי בזה אות של גדלות נפש מצדה, גם של יושר, לא לעשות הצגות ולנסות לקנות בזול מקום טוב יותר בלבה של רוני. מה עוד שהיתה עסוקה מעל הראש בהכנות לחגיגת יום העצמאות באותו ערב, שעיקרה היה קבלת פנים לרוני, ובגלל נוכחותו של האלוף הידוע יכלה להיות גם קרש קפיצה לקריירה המוזיקלית שלה. אפרים עדיין היה בחוץ עם המזוודות, ורוני הגיעה ראשונה. היא צילצלה בפעמון הכניסה. תמרה קראה מפינת המטבח, "יבוא," והיא נכנסה עם הצ'לו שלה. נכנסה ועצרה. תמרה לא אמרה מילה, ונדמה שלא היתה מסוגלת לומר מילה. אולי בגלל הצלצול. מה פתאום לצלצל? עשתה כמה צעדים ועצרה גם היא, מהעבר השני של שולחן האוכל הגדול והכבד. רוני נשארה לעמוד ליד הפתח, מסתכלת לפניה, סוקרת במבטיה את הסלון כולו, על רהיטיו הכבדים, כולל תמרה כמובן. "זה הכול?" אמרה. המילים הראשונות. "סליחה?" אמרה תמרה. "זה הכול," אמרה, ולך תדע למה התכוונה או למי. "לְמה ציפית?" אמרה תמרה. "סליחה?" אמרה רוני. "מה חשבת שצריך להיות?" אמרה תמרה. "אני יודעת?" אמרה רוני, וצחקה, צחוק טוב וקל דווקא, ולקחה לידיה את המצלמה שהיתה תלויה על החזה שלה, והתחילה לצלם. "מה את עושה?" אמרה תמרה, אחרי רגע. לוקח זמן להתעשת מדבר כזה. "לוקחת פיקצ'רס," אמרה רוני, ואני לא האמנתי למשמע אוזני, ועכשיו כבר כיוונה את המצלמה למטרות מדויקות, אל תמרה, אל יהודית, אלי. "תפסיקי את זה," אמרה תמרה, וכשרוני המשיכה היא אמרה בקול שקט, "די עם זה, טוב? די! ותורידי סוף סוף מעלייך את העכביש השחור הזה." "עכביש שחור? הנַייקוֹן החדשה שלי? מוצא חן בעיני!" אמרה ושוב צחקה. ותמרה אמרה, "אם כך אני שמחה." השתרר שקט. עלה בדעתי ששתיהן עומדות זו מול זו מאחורי מתרסים, האחת מאחורי המצלמה והאחרת מאחורי השולחן הכבד והגדול, וגם שאלתי את עצמי אם פגישה כזאת אחרי שנים של פרידה מעידה על מרחק גדול ביניהן, או להפך, על קרבה נוראה, כאילו המשיכו במתח הלוהט שהיה ביניהן בעבר, וזה אומר שגם משני עברי האוקיאנוס לא הרפו זו מזו, בשיניים אפשר לומר. השקט ארך רק רגע. תמרה פנתה מיד לאחוריה כמו לצאת ולהסתלק מכל זה, נעצרה, עקפה את השולחן הגדול, ניגשה אל רוני, הזיזה הצידה את המצלמה התלויה על חזה, וידיה התרוממו לצדדים. ברור היה שהיא מתכוונת לחבק אותה. רוני נרתעה, כאילו חשבה שהיא מתכוונת להכות אותה. הידיים של תמרה קפאו במקומן. "באמריקה לא מתחבקים?" נשמע קולו של אפרים, שנכנס בינתיים עם המזוודות. תמרה חיבקה את רוני, ורוני כמו התעשתה, גם היא חיבקה אותה, וכמה טוב היה לשמוע את תמרה אומרת לה, "את רוצה ודאי להתקלח, יש מים חמים," והלב התחמם גם הוא עם הבית כולו, וכאילו לא קרו ולא נאמרו דברים קשים מעולם, כמו שאומרים. תמרה חזרה לפינת המטבח להכנות לחגיגה, לצד דודה יהודית שחזרה מהמכולת עם עוד משהו לחגיגה, ורוני פנתה אל המקלחת, ואני ראיתי איך בדרך למקלחת החליפה מבט עם אפרים, מבט עם נצנוץ שובב, כזה שמחליפים שניים נגד אחד, מבט של הרף רגע, ואולי טעיתי, גם כשנדמה היה לי שתמרה ראתה גם היא את מה שראיתי אני, ובכל אופן שמעתי אותה מרימה קול על יהודית, "תיזהרי עם הצנצנות!" ובדרך כלל לא הרימה קול. אותי אף אחד לא ראה, וזה כולל את רוני, ואם ראו לא שמו לב, לך תדע מה עדיף. עמדתי במקום בולט לעין דווקא, בין הסלון ופינת המטבח, ששימשה פינת אוכל לארוחות קלות, תקועה איפה שהוא באמצע, ואפשר היה להגיע אליה במין מסדרון מימין, מאזור דלת הכניסה והסלון, וגם משמאל, מן החדרים האחרים, כולל השירותים, והיה קרוע בה, בפינת המטבח, חלון אל החצר האחורית, הכול תוצאת אותו חיבור של שתי דירות קטנות, עם תוספת בנייה חריגה לחצר, מה גם שעמדתי על יד כיסא הנדנדה הגדול, טוֹנֶה אוסטרי אמיתי ויקר, שהיה תקוע כמו נזם זהב בין המקרר והתנור כי לא נמצא לו מקום אחר, ואגב, לא זכור לי שראיתי שמישהו מנסה להתנדנד עליו. נדמה שכל כך התרגלו אליו שהפסיקו לראות אותו, ואולי בגללו גם לא ראו אותי. כדי למנוע אי הבנות וזלזול – כולל זלזול שלי בעצמי – אומר רק שאני בעל משפחה מסודרת, אב מסור לשלושה ילדים, מ"פ במילואים, רואה חשבון מצליח וידוע, בעל משרד לא קטן, מצבי הכלכלי טוב לאין ערוך משלהם, ויש כאלה שאומרים שלא לחינם שמי ברוך. האמת היא שהתרגלתי כל כך לביקורים שלי, שלפעמים לא הרגשתי שאני אכן שם, ורק כשהייתי יוצא וסוגר אחרי הייתי מרגיש משהו לפעמים, רק לפעמים ורק משהו שבמשהו. הרי לא יכול להיות שסתם כך באתי לשם שוב ושוב. בעצם היה לי נוח להיות רואה ואינו נראה, כך יכולתי להמשיך לעמוד ולעכל דברים שבהחלט לא היו קלים לעיכול. אני לא מתכוון רק לחילופי הדברים בין רוני ותמרה. מפתיעה אפילו יותר, לאור מערכת היחסים בבית ההוא, היתה ההיחלצות, הנהדרת בעיני, של אפרים לעזרתה של תמרה. היה שם משהו שהעיד על כוח, שנאסף שם בסוד בינו ובין רוני, משהו שאמר, "אנחנו כל כך חזקים שאנחנו יכולים להיות גם קצת נדיבים אליה, נכון?" מה שקרה כמה דקות אחר כך רק אישר את זה. ריח טוב עלה באפי, וראיתי את רוני במסדרון, יוצאת מהמקלחת. היא עמדה שם, נדמה שלא ידעה לאן ללכת, וקודם דובר שאחרי המקלחת תיכנס לנוח בחדר שלה. האם לא זכרה איפה החדר שלה? אז ראיתי שהיא מסתכלת אל עומק המסדרון. הסתכלתי גם אני ושמעתי את הקולות העמומים החנוקים של הפסנתר שעלו מעבר לדלת השחורה של החדר האטום של אפרים, החדר האקוסטי שלו. אפרים ניגן שם, זה היה ברור, ואני לא ראיתי כשנכנס לשם, גם לא שמעתי, והיא שמעה תכף, למרות שהיתה רחוקה יותר ממני. היא פנתה ולקחה את הצ'לו וחזרה ונבלעה יחד איתו בחדר ההוא. כך יצא ששניהם גלשו לשם, לחדר שלו, של אבא שלה, בלי להשמיע קול. אין ספק, למוזיקה היה חלק חשוב במה שאירע אחר כך בחגיגת ערב יום העצמאות ההוא של אלף תשע מאות שבעים וחמש, שבסופה הוזעקו כוחות משטרה ומכבי אש לחלץ מבור המים הנטוש את תמרה ואת האלוף הידוע במילואים, שקראו לו האלוף הצולע וגם האלוף היפה, שהסיפור עליו ועל האמת שלו על מלחמת יום הכיפורים נפוץ מהר מאוד בכל הארץ, בסודי סודות כמובן.